סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: מעשה באברך החשוב, אשר ידיו רב לו ב'סיפורי צדיקים', ידען נפלא בהליכות והלכות חסידים ואנשי מעשה, ועל כן כשאחד ממפעלי 'קירוב' החליט לערוך 'סמינר' בעיירות אירופה למשך שבוע שלם, כולל תפילות על ציוני הצדיקים דשם – נקרא האברך הנ"ל לעמוד בראש הנסיעה.
כמובן שההכנה לכך וסידור כל הנדרש – טיסות, אוטובוסים, מלונות וכו', כרוכה במאמצים אדירים עד כלות הכוחות, ואכן מיודענו עבד ללא לאות ימים כלילות, החל מסידור בני הבית – הבנים והבנות כל אחד משאלותיו וצרכיו; השקעת כח ומח בבירור מקומות וזמני נסיעה להצלחת הנסיעה בשלימות הגמורה, כדי שיצא דבר מתוקן ומקובל.
ויהי בחצי הלילה, אותו לילה שבו היה אמור לצאת מביתו בשעה 2:00 כשהטיסה היא ב-5:00, וכבר נגמרו כל ההכנות ואריזת החבילות, גם המונית כבר הוזמנה. השעון כבר הורה על השעה 1:30, והאיש החליט לנצל את מחצית השעה הנותרת להכין 'אמרי שפר' מושכי לבבות למשתתפי המסע כראוי וכיאות.
אלא שבו ברגע שנתיישב, נעצמו שמורות עיניו מחוסר השינה המשווע, וכגודל מחסור השינה כן עמקות השינה, ותוך כמה רגעים בודדים מצא את רוחו מופקדת ביד 'א-ל מלך נאמן'. מהר מאוד כחלום יעוף עבר הזמן, וכבר הראה השעון על 2:00 והלה נם את שנתו העמוקה. נהג המונית שראה כי הזמן חולף החל צופר בקול רעש גדול, אלא שאת השכנים הצליח להעיר אבל לא את מיודענו.
בלית ברירה התקשר ללא הרף לבעל הבית, דפק בדלת, אך הוא היה כקול קורא במדבר. עד שבשעטומ"צ בשעה 2:30 הועילו הדפיקות ומיודענו קם לתחיה… בראותו את השעון נבהלה נפשו מרוב האיחור, תפס ונטל את חבילותיו מכל הבא לידו ורץ אל הרכב כשקורי השינה נסוכים על פניו.
מרוב בהלה לא שם לב שנטל עמו גם שקית האשפה שהוכנה בצידי הדלת להשליכה לפח הזבל העומד ברחובה של עיר…
במשך הנסיעה עד שדה התעופה גער בו הנהג – וכי לזו אחריות ייקרא, לישון שנת ישרים כשהמטוס עומד כבר להמריא? האברך קיבל באהבה והצדיק את הדין, כשהוא מחזק את עצמו כי כך היא דרכה של תורה, ה'התחלות קשות' והמניעות עצומות, אך הכל לטובה.
בהגיעו לשדה התעופה כל עוד נשמתו באפו, החל לרוץ לעבר הפקידים הנוטלים את המזוודות מידי הנוסעים, וכדרכם פתחו בסדרת שאלות האם ארז בעצמו את החבילות ולאחר מכן הניחו את כל המזוודות במכונת 'שיקוף' אשר לפניה נגלו תעלומות והיא מבחינה אם יש שם חומרי מתכת או שאר דברים.
והנה פצחה המכונה בצפצופים רמים, להודיע קבל עם ועדה שיש כאן חומר 'חשוד'… מיד הורידו הפקידים את החבילות ופתחום לראות מה יש שם – באותו רגע שפתחו את שק הזבל פרץ החוצה ריח נורא של ריקבון, וימצאו שם שברי קופסאות שימורים ושאר ירקות ונוזלים… וכדי בזיון וקצף…
נטלוהו 'אחר כבוד' אל החדר פנימה והתחילו לחקור אותו לשם מה הביא שק זה, שמא רצה לבנות איזה מטען חבלה מכל אותם שיירים… וסיפר להם כל אשר קרהו.
כי לא יטוש ה' את עמו, ומשנכרו דברי אמת נאמנו דבריו ושחררוהו לחירות, ובס"ד אף הספיק לעלות על המטוס ברגע האחרון. מותש ועייף נפל על מושבו, כאוב היה עד למאוד וזמן רב לקח לו ליישב את דעתו ולהרגיע את נפשו ממפח הנפש שהכין לעצמו, מגערות הנהג, מקולות הבידוק והמסתעף.
אחר הדברים האלה כשוך… וכבר הספיק 'לסדר את נשימותיו', פתח את דרשתו לקהל המשתתפים, כשהוא מספר להם מ'בראשית' כיצד נרדם ועד שמצאו את האשפה 'לעיני כל ישראל' בביזיונות גדולים ועצומים.
ומוסר השכל הרבה יש בדבר, אמר. אילו הייתי מתעורר מיד לקול 'תרועת' הנהג, אזי הייתי מיושב בדעתי, ובדעה צלולה הייתי לוקח את המזוודות מתוך תשומת לב, ולא היתה באה לידי תקלה זו. אך מאחר שלא התעוררתי בפעם הראשונה, ואף לא בפעם השניה, אלא רק לאחר חצי שעה – על כן הייתי בהול ביותר ובחפזון נורא לקחתי חפציי מבלי ראות, ועל כן באה עלי כל 'פרשייה' זו.
וענייננו יאמר: מתחילת חודש אלול תוקעים בשופר לעורר ישנים מתרדמתם. אל נא נתעורר 'ברגע האחרון' – רק בראש השנה, כדי שלא נבוא עם כל 'שקי האשפה' שברשותנו… אלא נתעורר עתה, לפני בוא יום השם הגדול והנורא, ומתוך יישוב הדעת 'נזרוק' את כל חבילות העבירות, ונגיע זכים נקיים ומצוחצחים לעבור לפניו כבני מרון…
(באר הפרשה)