יום חמישי פרשת תזריע, תשע"ט, לונדון. בבית משפחה אחת החלה האם לחוש לפתע בקשיי נשימה. הרופא אליו פנו שלל כל חשש לבעיה כלשהי בריאות או בדרכי הנשימה, ולמרות כל זאת הורה לאשה לבלוע שני כדורים ביום שיקלו על נשימותיה.
אולם הכדורים לא הועילו, וביום ראשון כבר היה ברור שחייבים לשוב ולפנות לרופא. אולם, יום ראשון הוא יום החופשה בחו"ל, המרפאות סגורות ומסוגרות, וניתן רק לפנות למוקד לרפואה דחופה הפעיל בכל עת וזמין 24 שעות ביממה לטיפול רפואי מיידי.
בינתיים נוקפות השעות, וככל שהמצב לא הוטב, הבינו בני המשפחה כי אין מנוס, והתקשרו למוקד. שם נאמר להם, כי באופן נדיר למדי יש עומס רב, ולפיכך לא יוכלו לקבל תור לרופא תוך חצי שעה כמקובל, אלא רק בשעה 12:30, לאחר חצות לילה. הדבר נראה מוזר, הרי תפקיד המוקד להיענות לכל קריאה ברמה מיידית, ואילו במקרה זה, מסיבה שאינה מובנת, דחה המוקד את הטיפול בקריאה עד לאישון ליל.
בשעה 12:30 בלילה התייצבו בני הזוג במוקד הרפואי, ומיד הוכנסו לרופא. הוא שב ובדק את דרכי הנשימה, תעלות הגרון והריאות לעומק, ביצע צילום רנטגן מקיף, אולם שב על קביעת קודמו וקבע כי אין חשש למחלה או מום כלשהו, והוא אינו מבין מה הסיבה לקושי בנשימה ולהשתעלויות התכופות. "ליתר ביטחון", אמר לבסוף, "הנה לכם משאף עזר לנשימה, אשר יקל על הנשימה עד חלוף כל התסמינים המוזרים, שברור לי שאין מאחוריהם מחלה או מיחוש כלשהו!" – פסק הרופא.
בני הזוג תמהו, על שום מה שיבוש שכזה בשגרה, ועוד ללא מחלה או סיבה מובהקת. סתם, באמצע החיים, לפתע קשיי נשימה כה מוזרים?! הלא דבר הוא!
הם שבים לרכבם בדרכם לכיוון ביתם בחזרה, ואז צד את עינו של אבי המשפחה, היושב בכסא הנהג, מחזה מוזר למדי. בצד הכביש, בין השיחים הגדלים פרא ודשא מכוסח קלות, שוכב אברך בעל מראה פנים עדין וזך. מצד אחד, הוא נראה כמו הומלס חסר בית מצוי. מצד שני, ניכר על פניו שהוא לא כזה כלל. מה מחפש אברך המוטל לבדו באישון ליל על אם הדרך?!
הוא עוצר את הרכב, פונה לאברך המוטל לפניו, ושואל אותו אם הוא זקוק לעזרה. האברך מפלבל בעיניו, מנסה לדבר, אולם ללא הצלחה. גל שיעול תוקף אותו, והוא מתחיל לחרחר ולפרכס, ניכר שאינו מצליח לנשום!
הנהג שעצר נתקף חרדה קלה, אולם עד מהרה התעשת והזעיק את כוחות ההצלה, כשהוא מנסה לחשוב מה הוא יכול לעשות בינתיים כדי להציל את האברך המוטל לצידו, ונראה כי הוא נושם את נשימותיו האחרונות. לפתע נזכר, כי ברכבו משאף אותו קיבלה רעייתו מהרופא לפני שעה קלה, ומיד הוא מקפץ אל הרכב, מביא את המשאף, מצמידו לפיו של האברך המחרחר, ובעזרת המשאף – הלה חוזר לנשום, עיניו נפקחות, והוא מביט בו במבט אפוף תודה!
עוד כמה דקות חולפות, כוחות ההצלה הגיעו, בודקים את האברך ועומדים לפנותו לבית חולים לבדיקות וטיפול מקיף. בינתיים נשימתו התייצבה, הוא מצליח לדבר, ואז הוא פונה למיטיבו ומספר לו את סיפורו. מסתבר, כי אותו אברך הינו אורח זר בלונדון, המתאכסן בדירה סמוכה. לפתע חש שהוא מתקשה לנשום, ויצא לרחוב – לשאוף אויר צח.
אולם הדבר לא עזר. בכל רגע שחלף הלך מצבו והחמיר, והוא כאן לבדו, ללא טלפון סלולרי וללא מכר ודואג. השעה אחת אחר חצות, בקושי יש עוברים ושבים, והוא לבד, מתמודד עם קושי נשימתי ההולך ומחריף – עד שצנח ארצה מחוסר כוחות.
את ההמשך השלימו כוחות ההצלה שהבהירו, שלמעשה נשימותיו של האברך הלכו ופחתו, עד כדי שניכר היה שבעוד דקות ספורות היה נושם את נשימתו האחרונה, ועוצם את עיניו לנצח, רח"ל. ואילו המשאף שהיה ברכב, והגיע למקום הנכון בדיוק בזמן הנכון – פשוט הציל את חייו של האברך.
עתה היה תורם של הנהג ורעייתו להיות המומים. הנה כי כן, מתברר כי קוצר הנשימה המוזר, דחיית התור לשעה מאוחרת, כל העניין המשונה הזה – היה לטובה ולברכה, זיכה אותם להיות שותפים בהצלת חיי אדם, פשוט כך. לו לא היתה האשה לוקה בקוצר נשימה, או אם הייתה מקבלת תור מוקדם יותר כמקובל – כי אז הרכב והמשאף לא היו שם ברגעים הקריטיים, לא היה מה שיציל את חייו של האברך הבודד!
סיפור מופלא זה, אשר שמענו בעדות אישית מכלי ראשון, הוא עוד הוכחה זועקת שכל תקלה בחיינו, כל שיבוש, כל דחיה, כל משהו שלא הולך כצפוי – הכל מחושב, הכל מנוהל, הכל מסודר מתוך מטרה טובה, למען יושבי תבל וברואיו. וככל שחיים בצורה הזו, ככל שמעצימים את האמונה שהכל לטובה, ככל שברור לנו שכל תקלה היא חלק מתוכנית לטובתנו ולמעננו – כך זוכים לחיות חיים רגועים ושלווים, טובים ובטוחים, וגם רואים עין בעין בחסד ה' ובישועתו!
(פניני פרשת השבוע. המאמר המלא יופיע אי"ה בגיליון 'לקראת שבת')