בספרו "תורת חיים" (תורה כ"ז) כותב רבינו הגאון רבי שמחה יונה האלין זצ"ל: "חייב כל אדם לברך 'שעשה לי כל צרכי', כי כל מה שעבר עליו ח"ו שלפי שעה לרעה יחשב לו, אבל סוף כל סוף לטובתו ולצורכו הצריך לו ולטובת הנצח נעשה לו זאת.
"ובזה ניחא לי גם מה שתיקנו לומר לשון 'כל צרכי' ולא 'כל רצוני', כי אף אם עבר עליו ח"ו דבר שאינו לו לרצון, מכל מקום צריך להאמין באמונה שלמה שהוא נצרך לדבר זה לרפואת הנפש, ויוכל לברך באמת 'שעשה לי כל צרכי'.
"ולפעמים רואים אחר-כך בחוש שהרעה היתה גם לטובת הגוף, כאשר ראו עיני, ובדידי הווי עובדא ממש…" – וכאן עובר רבינו לספר עובדה מופלאה שקרתה לו בחייו וראה בה גילוי משמים, כאשר בשעת מעשה נראה היה כי התרחש לו היפך הטוב, עד שלבסוף ראה בחוש כי 'לטובה נשברה רגל פרתי'.
וכך הוא מספר:
"בשנת תרע"ב היה לבני בכורי חיים אריה יחי', דין ומשפט חמור בפעטרבורג עבור עלילת חינם רח"ל, ונסעתי לכפר טטאבריטש שאצל נהר דינעסטער, להשתטח על קברי צדיקים הטמונים שם מימי קדם, ה"ה הצדיק הקדוש ר' מרדכי מטאלמאזי (י"א שהיה תלמיד להבעש"ט זי"ע, ויש אומרים שהיה חבר להבעש"ט), וחתנו הקוה"ט ר' יוסף זי"ע, שיבקשו רחמים על בני הנ"ל, שיצא זכאי במשפטו.
"וכאשר הלכתי חזרה משם בלב נשבר ונדכה, שמעתי קול נער ולא ידעתי מאין הקול יוצא, אומר בזה הלשון: 'דרשתי את ד' וענני ומכל מגורותי הצילני'. עמדתי לשמוע מאין הקול יוצא, ושמעתי שנית שאומר: 'הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו'.
"עמדתי משתומם מי הוא קול המבשר הזה, והלכתי אחר הקול עד שבאתי סמוך לבית יהודי, ושמעתי קול הנער מבשר ואומר: 'זה עני קרא וד' שמע, ומכל צרותיו הושיעו'. פתחתי הדלת, והנה נער עומד לפני רבו שמלמד אותו תפילות…
הייתי בטוח שד' שמע תחינתי ובני יצא זכאי, ונסעתי לביתי בשמחה רבה ומה מאד שמח ליבי. אך לדאבון ליבי, כאשר הגיע יום הדין ושפטו אותו לתפיסה רח"ל, נהפך שמחתי ליגון ואנחה, ורב שבענו בוז וכאב לב מישיבתו תפוס רח"ל.
"אך אחר כמה שנים, כשנעשה מלחמות העולם (מלחמת העולם הראשונה שהחלה בשנת תרע"ד) וכמעט כולם נלקחו לצבא למלחמה, והגיע הגורל לבני לילך גם כן לצבא – ניצל ב"ה ונשאר בשלום בביתו, על ידי החוק שהיה שמי שישב תפוס 'אין לו אמון לצאת לצבא'.
"אחר-כך עשו הרבה אנשים בערמה, שישפטו אותם לתפיסה כדי להינצל מהצבא, וניצלו גם כן מעבודת הצבא, אך כאשר ראתה הממשלה שנתרבו העושים זאת בערמה, ביטלו חוק זה וקיבלו את היושבים בתפיסה לעבודת הצבא, חוץ מאותם ראשונים שהיו בלי עורמה.
"אז ראו עיני השגחת הבורא, הצופה ומביט הטובה שיצמח מהרעה, ואז ראיתי שאמת וצדק הראוני מן השמים על ידי תפילת הנער הנ"ל".
והוא ממשיך שם בפירושו:
"ועל זה ודאי ראוי לברך 'שעשה לי כל צרכי', כמו שכתוב: 'אודך ד' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני', כמו שמביאה הגמרא (נדה לא) משל לשני אנשים וכו', לימים שמע שטבע הספינה בים התחיל מודה ומשבח' וכו', וכמו שדרש ר' אליעזר מאי דכתיב 'עושה נפלאות לבדו', שאפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו, ואחר-כך כאשר נודע הנס אזי 'ברוך שם כבודו לעולם'.
(הובא בגיליון 'באר בשדה' – שטפנשט)