"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" (בראשית ל"ב, כ"ה)
שכח פכים קטנים וחזר עליהם
אמרו חז"ל (חולין צא ע"א): "ויותר יעקב לבדו – אמר רבי אלעזר: שכח פכים קטנים וחזר עליהם, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם".
רבותי, היתכן כך לומר, שבעיני יעקב הממון היה חשוב יותר מגופו? כלום מדובר כאן, אפע'ס, על קמצן כזה, שיחזור עד פרדס כץ כי שם העגבניות יותר זולות בחצי שקל?… ומלשון חז"ל משמע שלא רק יעקב אבינו, אלא כל הצדיקים, ממונם חביב עליהם יותר מגופם. הייתכן?!
הקושיה מתעצמת לאור המעשה הבא שסיפר לי יהודי נאמן. יש לו ידיד בתל אביב, יהודי דתי, שומר מצוות, מניח תפילין, שומר שבת, אבל לא יותר מזה. כמו שאומרים, לא צדיק גדול. "א פרווה איד". אבל יש לו א געוואלדיגע הנהגה: יש לו אח בירושלים, בן תורה חשוב, מטופל במשפחה גדולה, והוא – האח מתל אביב – שהנו בעל אמצעים, שולח לו מדי חודש בחודשו סכום נכבד למחייתו. הדבר היה לפלא בעיניו של חברי, אך התבייש לשאול אותו על כך. עד שפעם הזדמנה לידו שעת הכושר ושאל אותו – "אמור לי בבקשה, איך הגעת להנהגה יפה כזו, לשלוח סכום כסף מכובד לאחיך, ולא באופן חד פעמי, אלא מדי חודש בחודשו! מה תגיד, שהנך בעל יכולת? זה לא תירוץ, כי פעמים רבות בעל יכולת הוא קמצן עוד יותר גדול, שהרי 'יש לו מנה רוצה מאתיים'. מהיכן, אפוא, נובעת הנהגת נפלאה זו?"
אמר לו: "אספר לך. בהיותי בחור למדתי בישיבת 'חברון' בירושלים. לראש הישיבה, רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, היתה הנהגה: מידי שבוע היה שולח קבוצת בחורים מהישיבה לבני ברק, למרן ה'חזון איש' זצ"ל, למשך שבוע ימים, מיום ראשון עד יום שישי, שיהיו אצל ה"חזון איש", ידברו עמו בלימוד, ויראו את הליכותיו בקודש.
"הבחורים הללו היו נוסעים לבני ברק, ישנים ואוכלים בישיבת 'תפארת ציון' ברחוב ירושלים, ובמשך כל השבוע היו אצל ה'חזון איש', דיברו עמו בלימוד, שאלו את שאלותיהם וקבלו תשובות מגדול הדור. בדרך כלל שלח ראש הישיבה את הבחורים היותר טובים, את בעלי הכשרונות, שלהם היתה תועלת גדולה יותר מהנסיעה. אני נחשבתי מהבחורים הפשוטים, אבל משום מה, פעם ניגש אלי הרב סרנא ושאל אותי אם אני רוצה לנסוע לשבוע ל'חזון איש'. אני הייתי בחור כזה כזה 'פייפער', חשבתי לעצמי – לנסוע? למה לא. מה לאכול – יש שם, היכן לישון – גם יש, אז למה לא, העיקר לנסוע… 'כן, כן', אמרתי מיד, 'אני רוצה'. 'בסדר גמור', אמר ראש הישיבה, 'סע יחד עם שאר בני הקבוצה'.
"וכך היה. ביום ראשון נסענו לבני ברק. שאר הבחורים מיד התיישבו עם החזו"א והתחילו לדבר בלימוד. הוא שאל שאלות, ואני עמדתי בצד ונענעתי בראשי – 'כן, כן…', כי מה אעשה? ככה היה. הסתובבתי קצת, שבוע שלם עבר ונסענו חזרה לישיבה.
"ומה יצא לי מכל הנסיעה הזו?
"בלימוד – אני לא זוכר שקיבלתי משהו מה'חזון איש'. חבריי קיבלו הרבה מאד, הם חזרו עם חבילות של חידושים, אבל אותי זה לא עניין, הייתי בחור ריקני. היה דבר אחד שכן קיבלתי מה'חזון איש': התבוננתי וראיתי שבעיניו הכסף לא שווה כלום. במשך כל היום נכנסו אליו אנשים, גבירים ועניים. לזה אין כסף ולזה יש יותר מדי… זה נותן וזה לוקח. מגיע גביר, מניח סכום כסף גדול על השולחן, עוברות חמש דקות והשולחן מתרוקן, לא נשארת פרוטה אחת. גאר נישט. כל כך התפעלתי: בן אדם שכסף אצלו לא שווה כלום! הדבר הזה חדר עמוק בלבי. קניתי בנפשי את המידה הזו שראיתי אצל גדול הדור, לא לחוש קושי בנתינת ממון לזולת".
"אני אמנם לא זכיתי להיות בן תורה", סיים הידיד את סיפורו, "אבל כסף ב"ה לא חסר לי, ואם אחי, עצמי ובשרי, הנו בן תורה חשוב, מטופל בילדים – למה לא אתמוך בו? כל חודש אני שולח לו סכום כסף מכובד, וזה כלל לא קשה לי!"
כיצד שייך, אפוא, לומר שצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם? הלא רואים אנו בדיוק להיפך, שאצל הצדיקים הממון אינו תופס חשיבות כל ועיקר!
כל מה שיש לי – מתנה מהקב"ה!
בבחרותי אמרתי ביאור נפלא בדברים, וברבות השנים ראיתי שגדולי עולם אומרים זאת (האר"י הקדוש ועוד):
כל אדם, כששואלים אותו על דברים שברשותו מנין לו אותם, כגון: "מהיכן יש לך את המגבעת הזאת?" עונה: "הלכתי לחנות הכובעים וקניתי אותה".
"ומאיפה יש לך את הספר הזה?" – "פלוני נתן לי אותו במתנה".
אצל הצדיק הרגשת החיים שלו היא: 'כל מה שיש לי – זה הקב"ה נתן לי, קיבלתי מהקב"ה מתנה'. מהיכן יש לך את העט הזה? – "הוי, ברוך ה', הקב"ה נתן לי אותו". איך נתן לי? – על ידי שהרווחתי כסף, ובכסף הזה קניתי את העט בחנות, אבל כל אלו תוצאות. במציאות הקב"ה הוא זה שנתן לי את העט.
כשהצדיק יושב לאכול, מה הוא אוכל? כותב בעל ה'חובות הלבבות' (שער ג' פרק ה'), שעובד האלוקים "לא יאכל אלא מה שהטריפו". הוא מרגיש שהקב"ה זן ומפרנס, והא הנותן לו את מזונו. ליעקב יש פכים קטנים. מהיכן יש לו אותם? זוהי מתנת שמים, מתנה מידיו של בורא העולם. מתנה כזו – חביבה היא עד מאד בעיניו, ובשום אופן אינו יכול לוותר עליה!
אני זוכר שבילדותי למדתי בסאטמר, ופעם האדמו"ר מסאטמר זצ"ל נתן לי מטבע שילינג. איזו שמחה וששון! במשך שנים הייתי מראה לכולם: "הנה, זה השילינג שקיבלתי מהרב'ה מסאטמר".
על אחת כמה וכמה כשמקבלים דבר מהקב"ה, כמה חביבות צריכה להיות כלפי הדבר. זה לא עניין של אהבת הממון, אלא זו אהבה למתנה מהקב"ה. לכן ממונם של הצדיקים חביב עליהם יותר מגופם.
ואם תשאלו, הלא בגמרא שם כתוב, שהטעם שחביב עליהם ממונם יותר מגופם הוא – "לפי שאין פושטין ידיהן בגזל", ולא כפי שביארנו, מחמת שזו נתינה מהקב"ה?
התשובה היא – הם הם הדברים: ממון הבא לאדם בגזל הוא ממון שאינו מהקב"ה. כביכול הגוזל תפס ממון זה לבד, זו איננה מתנה מאת ה'. אבל הצדיקים אין פושטים ידיהם בגזל, כלומר: מה שיש להם – זה הכל נקי מהקב"ה, לכן חביב הוא עליהם יותר מגופם.
(מתוך יחי ראובן – וישלח)