"וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ" (בראשית ט', ב')
ישנן עובדות בעניין המיוחד הזה, שלחיות הטורפות יש "דרך ארץ" כלפי בן אדם המעוטר בצלם אלוקים.
העיר שנחאי שביפן הייתה בשעתו מקום הצלה לישיבת מיר בשנות המלחמה העולמית. בני הישיבה ורבותיהם שהו שם שש שנים. הם הגיעו ליפן בנסי ניסים וחיו שם בניסים גלויים. קשה לתאר את המציאות שהייתה, כאשר שלוש מאות בחורים יחד נמלטים מהאש הבוערת באירופה, מגיעים ליפן ו… מוצאים שבשנחאי מוכן ומזומן להם בית מדרש מפואר גדול, גבוה וענק ובו מקומות לכל הבחורים, כאילו נבנה בשבילם במיוחד – לפי מספר בחורי הישיבה שהגיעו. ולא רק בית מדרש, אלא גם 'חדר אוכל', הפלא ופלא.
כיצד זה קרה? יהודי פלוני מיליארדר ששהה רבות ביפן או שהתגורר שם לצורך מסחרו, החליט שהיהודים המועטים שביפן צריכים בית כנסת גדול. היהודים לא התגוררו במרכז העיר שנחאי, אבל כיון שהוא עצמו שהה במרכז המסחרי של העיר, החליט לבנות שם את בית הכנסת, בנין ענק שבנייתו עלתה הון תועפות. לא היה מי שיבוא להתפלל שם, והעשיר עצמו כמעט לא נכנס אליו, ובשבתות שכרו בתשלום עשרה יהודים שיבואו להתפלל בבית הכנסת שעמד כמעט שומם (כיון שהיה רחוק ממקום מגוריהם).
לא היה לו די בבניית אולם תפילה, כי חשב לעצמו: הרי היהודים ביפן צריכים לעשות שמחות וחתונות, לכן נכנס לו כעין ג'וק בראש, ובצמוד לבית הכנסת בנה אולם של חתונות עם שכלולים מיוחדים – חיבור גז לבישול. למי היו אז המושגים הללו: גז לבישול?!…
וכך עמדו הבאים משתוממים, כאילו הם בתוך חלום. מצאו שמוכן ומוזמן היכל בית המדרש וחדר אוכל. אך היה חסר להם משהו אחד: סטנדרים.. בהיותם במיר הורגלו ללמוד רק עם סטנדרים, אבל בית הכנסת נבנה ורוהט רק בספסלים (את הסידורים היו מחזיקים בידיים או על שולחן) "בעזרת ה' יהיו סטנדרים"- הכריז המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין. "יהיו סטנדרים!" הכריז גם ראש הישיבה.
בשנחאי התגוררה משפחה עשירה שהחזיקה נגר פרטי. ראש הישיבה פגש את הנגר ובקש שיבנה סטנדרים. אמר לו הנגר: "לא ראיתי מימי סטנדר מהו, תשלחו אלי שני בחורים שיסבירו לי מה זה, ואדע כיצד לבנותו". הסבירו לו. הבין. לקח אתו פועלים, ובתוך שלושה ימים היו סטנדרים מעץ לשלש מאות בחורים. יש תמונות מהיכל הישיבה ביפן, ורואים שכולם יושבים עם סטנדרים גדולים ונאים, באולם עם תקרה גבוהה במיוחד.
מקום מגורי הבחורים היה רחוק מבית המדרש שכאמור, נבנה במרכז המסחרי של העיר. הגויים ימ"ש הטילו עליהם מגבלות קשות, והיה אסור ללכת ברחוב, רק עם רישיון מיוחד. היו שתי דרכים לבית המדרש – דרך ארוכה ודרך קצרה. בדרך הקצרה היו מסתובבים כלבים אימתניים, וכמובן לא הלכו דרכה, ובדרך ארוכה הסתובבו סוכני הממשל ופקידי המשטרה.
רבי יחזקאל תמיד הלך בדרך הקצרה. בחור ליווה אותו פעם ונתקף בפחד: געוואלד, יש כאן כלבים טורפים! המשגיח רבי יחזקאל אמר לו: "תתפוס בחליפה שלי ולא יאונה לך כל רע", וכך היה. הכלבים עמדו בשקט כאלו איש לא עובר לידם.
התלמיד ההוא, בסוף ימיו, התגורר כאן בארץ ישראל, בתל אביב. שמעתי מפי פלוני שהוא עצמו נסע אליו לשמוע מפיו את העובדה – שהחזיק בחליפה של המשגיח ועברו את כלבי הטרף, פשוטו כמשמעו.
כלב השמירה שנצמד לדלת
סיפר לי רבי שלום שבדרון זצ"ל, כי בהיותו באמריקה, סיפרה לו אלמנה פלונית את המעשה הבא: היא החזיקה כלב בבית. מדוע? לאחר שהתאלמנה פחדה להתגורר לבדה עם הילדים (והעושר הרי מביא גנבים), לכן רכשו לה כלב שמירה, כדי שאם יהיה מי שרק ינסה להיכנס לחצר- קולות הנביחות ישמעו עד הרחוב השלישי, ואם הוא יכנס לתוך החצר – הכלב יתנפל עליו ויעשה בו שפטים. כלב שמירה!
פעם אחת בשעות הבוקר היא מבחינה שהכלב המסור שלה רץ מהחצר לתוך הבית פנימה, ונעמד ליד השמשה הקדמית של הדלת השקופה, מסתכל מבפנים החוצה וכאילו נתלה ונשען על הדלת. עומד דום, כאילו רועד ממשהו.
מה קרה לכלב?
עד שהיא חושבת היא שומעת דפיקות על הדלת השקופה. התקרבה והנה, לא פחות ולא יותר, רבי אלחנן וסרמן זצוק"ל עומד ליד הפתח. הכלב אפילו לא נבח, ברח פנימה וכאילו נדבק לדלת. כלב הרי לא יודע חוכמות, הטבע שלו לנבוח ולכעוס, ונאלם דום.
בעלה המנוח היה מהנדיבים של הישיבה בברנוביץ, רבי אלחנן הגיע לאמריקה למסע התרמות (ושב לברנוביץ ממש עם פתיחת המלחמה העולמית ונספה בקובנה בפורט התשיעי, הי"ד) לכן הגיע לביתם. ר' שלום סיפר כי הדגישה ואמרה, שכל העת כאשר רבי אלחנן היה בבית, הכלב נשאר במקומו כאילו נדבק לדלת הכניסה, עמד דום. אחרי שרבי אלחנן יצא, שב הכלב למתכונתו הקודמת לקפוץ ולרוץ כאחד הכלבים, ויהי לפלא.
הוא הענין אשר דברנו אודות צלם האלוקים שניכר על פני האדם. אבל איזה אדם? זה ששומר על הצלם אלוקים שלו. מוראדיג. "נשמה שנתת בי טהורה היא", הנשמה היא הצלם אלוקים שבאדם, והצדיקים שומרים עליה בשלמות.
(מתוך יחי ראובן)