בדרך הביתה חישב כמה שווה הפה שלו. כתר אחד עולה 600 ש"ח, על זה יש להוסיף 200 ש"ח דמי המבנה והסתימה, כפול 5 מחזורים (ל-50 שנה), כפול 32 שינים שבפה, הרי לו 128 אלף ש"ח בפיו!

"ואומר, כי אין אבר שזכרתי תועלותיו, שאין סימני החכמה נראים בהרכבתו ותכונתו וחבורו למי שמתבונן בהם, ועדותם חזקה וראייתם גלויה על חמלת הבורא עלינו" (שער הבחינה פרק ה')

מלכתחילה כשישב על הכסא במרפאה, לא שיער את הצפוי לו בשעה הקרובה. הוא ידע כמובן שריפוי שינים אינו תענוג, אבל לטיפול שורש בתודעה לא יכול היה לצפות מראש.

הדוקטור עשה את מלאכתו במתינות רבה, משל לא בא לעולם אלא בשביל שן זו. ניסר וקדח וחפר ונבר והשחיז וליטש ושייף והקציע, ונתן למטופלו שיעור מופלא באמונה, מה שלא היה זוכה לו בכמה וכמה שיחות השקפה. כשעה ישב-שכב כך, וקם באוצר גדול של מחשבה. הכאבים והיסורים שמירקו אותו בשעה זו הצלילו את מוחו באופן נפלא לראות כמה חסדי ה' גדולים גם בשן כה קטנה, חצי סנטימטר על חצי סנטימטר.

כששאל אח"כ את הרופא מדוע קצת שיוף וקצת אמאייל ('כתר' בלע"ז) יקרים כל כך, נד לו הלה בראשו. "שתים עשרה שנה אני מתמחה ברפואת שינים. אם שן אחת לא תהיה מונחת לך כהוגן, לא תדע חיים מה הם", כך אמר לו, והמשיך: "והחומר הזה, כל גרם ממנו עולה הון תועפות. שנים שוקדים עליו במעבדות. הוא צריך להיות חזק, הוא צריך להיות יפה, הוא צריך להתאים לשן שמעליו. כל זה לא שווה כסף?!" בהמשך השיחה נתברר לו למטופלנו שהכתר החדש אינו מחזיק לאורך ימים. בעוד 10 שנים בערך ישבר ויצטרך להחליפו. הרופא אף הזהירו שאין לפצח מעתה אגוזים קשים על שן זו, ושאם לא יצחצחנה בעקביות, תתפורר ותרקיב. בתום סידרת הוראות אלו ואחרות נפרד ממנו לשלום.

בדרך הביתה חישב כמה שווה הפה שלו. הלא כתר אחד עולה 600 שקל, על זה יש להוסיף 200 ש"ח דמי המבנה והסתימה, כפול 5 מחזורים (ל-50 שנה), כפול 32 שינים שבפה, הרי לו מאה עשרים ושמונה אלף שקל חדש בפיו! הוא נזכר שדירתו בת השלשה חדרים עולה רק מאה אלף ש"ח. ככה העריכו בביטוח… [נ.ב. הדברים נכתבו בשנת תשנ"ב…].

…נביט אל חוזק השינים, אשר עד שהן נופלות עוברות בממוצע כ-60 שנים. וזהו פלא גדול שאבר דק כל כך (הוא חלול בפנים ומלא במוך ודם) יעמוד בעומס כזה, לשבור ולטחון ולרסק וללוש כל כך הרבה אוכל לאורך כל כך הרבה זמן. ובחשבון ממוצע זוהי כמות של כ-20 טון. ואין אנחנו משתמשים לצורך זה בטחנות ברזל גדולות ומגושמות כפי שהיה ניתן לצפות, כי אם בשינים קטנות ועדינות… והגם שהשינים נשחקות כל הזמן בטחינת האוכל (כמבואר בס' שבילי אמונה, ודעת המדע בזה אינה כלום), בונה אותם הדם שוב ושוב עד שיחזרו לגודלן המתאים בדיוק כנדרש.

והנה פלא, שאנחנו אוכלים רק מזון רך (ועכ"פ לא קשה כל כך), ומערכות הגוף מייצרות ממנו חלקיקים קשים מאוד, והדם זורם ומעביר סוגי חומרים שונים ומייצר בעזרתם את האבר הקשה ביותר בגוף, והקשה לאין ערוך מכל מזון שאכלנו. וחוזקה של השן הוא הרבה יותר מאבן וברזל. ודווקא מחמת זה לא עשאם הקב"ה כיחידה אחת, אלא חילקם ל-32, כדי שאם תישבר אחת מרוב לחץ לא ינזקו השאר כלל (ואולי זהו הטעם ג"כ שיש מעט רווח בין שן לשן, כדי שהאחת לא תפגע בשניה). ובסי נחלת יוסף (דף קמ"ב) ציין להראות כאן פלאי השי"ת בזה שהשינים העליונות צפופות יותר מהתחתונות – כפי שרואים במציאות – שלפי שהם תלויות צריכות יותר כח, והחיבור של האחת עם חבירתה מחזק אותן.

ובאמת שחומר השינים עצמו, חזק לעמוד שנים הרבה, יותר מ-60 השנים שהן קיימות בגוף. ומה שהשינים נופלות בהגיע עת זקנה זהו לא משום שאבד כוחן, אלא משום שהבורא גזר עליהם להירקב ולהתנדנד וליפול. ונביט שגם כאן יש פלא וחסד, שאין השינים נשברות פתאום אלא נרקבות ומתנדנדות קודם. וכמה מכוער היה המראה אילו היתה שן נופלת ללא התראה מוקדמת. וכמה עגמת נפש היתה אז. אבל הקב"ה ברחמיו מכין את האדם להתרגל לאט לאט למצב זה. וכל מעשיו לאדם אינם אלא ברחמים גדולים.

(מתוך מאמרו של הרב אליהו בר שלום ביתד נאמן פקודי תשנ"ב)