ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים (אבות ה ה)
שח הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א:
"ראינו בדורות הקודמים אצל אנשי ירושלים, שהיו דרים משפחה בחדר וחצי, ובבית זה גידלו שש עשרה ילדים והסתדרו על הצד היותר טוב, ועוד הכניסו אורחים, וכולם היו מרוצים ושמחים בחלקם ולא דרשו יותר מזה. ואילו כיום בחתונה מקבל כל אברך דירה לא פחות משלשה חדרים, והרבה עוד בוכים על המצב שלא די להם בזאת.
"וכן בתי המדרש של פעם, אף שהיו קטנים מאוד, מכל מקום שלוה גדולה היתה בהם, ורואים זאת בבתי המדרש הישנים שנשארו לנו זכר לימים ההם, כמו בית המדרש של הרמ"א בקראקא וכן בית מדרשו של רש"י או בית המדרש של החתם סופר זי"ע, שהם בתי מדרש קטנים ביותר ומכל מקום היו נכנסים לשם תלמידים רבים… וכך היה בכל מקום שהיה גילוי שכינה במלואו, שהיו משתחוים רווחים. ואילו כיום ברוך ה' ישנם בתי מדרשות גדולים ומרווחים, וגם בהם אין די מקום לכולם, ואדרבה מתרבות המחלוקות בהן…
"וההסבר בזה הוא כמו שמבואר בחז"ל, שאם ישנה אהבה אמיתית יכולים לדור אפילו על חודו של חרב ומסתדרים יפה ביניהם, כי על כל פשעים תכסה אהבה, אבל כשאין אהבה – כמה מקום שיהיה, לא יהיה בו די לאדם, וכל הזמן רק חושב שחסר לו.
"כמובן אי אפשר לדרוש מאדם בימינו שיחיה במצב של פעם, אך יחד עם זאת צריך האדם לדעת שכל מה שחסר לו – זו לא עוד פיסת אדמה או הרווחת מקום, אלא מעט אהבה, ואם תהיה אהבה אמיתית בינו לבין בני ביתו יהיה די לו בכל מה שנתן לו הבורא ולא ירצה כל הזמן עוד ועוד.
"…וכך הוא גם בענין אהבת האדם לקונו. מי שאהבת הבורא בוערת בקרבו, אינו נצרך לכלום, והוא מרוצה מכל דבר, אבל מי שאין אהבת ה' בוערת בתוכו, תמיד חש בעצמו כל הזמן חסר, וכל מה שיעשה עדיין יורגש אותו חסרון".
(ע"פ טיב התורה – פרשת תרומה)