יעקב א. לוסטיגמן
בשולי שכונת הבוכרים בירושלים, מתנוסס לתפארה הקומפלקס הענק של ישיבת 'אור החיים', שבראשה עומד חבר מועצת חכמי התורה, הגאון הגדול רבי ראובן אלבז שליט"א, ראש ישיבת 'אור החיים', ומגדולי המחזירים בתשובה בדורנו.
עמדנו שם, בשולי בית המדרש, והבטנו בהתרגשות רבה על המחזה המופלא הזה. "רוב תלמידי החכמים שאתה רואה כאן", לחש על אוזני אחד ממלוויי, "לא נולדו בבתים של שומרי תורה ומצוות. הם באים מלב ליבה של החברה הישראלית, מרעננה, כפר סבא, תל אביב, ראשון לציון.
"הם קצינים מצטיינים, סטודנטים מבריקים במיטב האוניברסיטאות, עורכי דין עתידיים, כאלו שכבר החלו בלימודי רפואה או מנהל עסקים וכלכלה. יש כאן גם ילדי שמנת, שגדלו בבתים עשירים ומלאים בכל טוב. רק דבר אחד חסר להם: טעם בחיים…
"ואת הטעם הזה הם מצאו כאן, בבית המדרש שוקק החיים, בין דפי הגמרא המצהיבים. פה הם מצאו את טעם החיים. כאן הם כמו נולדו מחדש".
מי שאינו מכיר, חשב שישיבת 'אור החיים' היא ישיבה אחת מיני רבות לבעלי תשובה. אולי הטובה שבהן, אבל עדיין, ישיבה.
בפועל מדובר בהרבה יותר. 'אור החיים' זאת קהילה אדירה, המונה אלפי בוגרים של הישיבה הפזורים בכל רחבי הארץ. רבים מהם כבר מכהנים בעצמם כרבני קהילות שהקימו, מאילת ועד קריית שמונה.
הגאון רבי ראובן אלבז, מנצח על המלאכה. סדר יומו מלא וגדוש במסירת שיעורים, ומענה לשאלות המגיעות מתלמידיו הרבים. הוא הרוח החיה שסביבה מושתתת הקהילה כולה. האהבה העצומה שהוא מפגין לתלמידיו, יש בה כדי להמיס לבבות אבן קפואים וחסרי רגש. החיוך שלו יכול להרים תלמיד שרוחו שבורה, ולמלא את כל השבוע הקרוב שלו בשמחה. אחרי כל דרשה של ראש הישיבה, מרגישים התלמידים כאילו ניתנה בהם רוח חדשה, והוא, הרב אלבז שליט"א, מתאמץ בכל כוחותיו לעמוד בקצב, ולהרעיף על תלמידיו אהוביו מקסימום אהבה והדרכה במינימום זמן.
לקראת ימי החנוכה זכינו להיכנס אל ראש הישיבה שליט"א, ושמענו ממנו דברי חיזוק והדרכה המיועדים לצעירים מתחזקים, המתחילים את דרכם בעולם התשובה, תחום נרחב ועיקרי מאוד בפעילותו של ארגון 'אחינו' – זרוע החיזוק של 'דרשו'.
בשולי השיחה ההיא, ביקשנו מראש הישיבה שיספר גם לקוראי 'לקראת שבת', כיצד הגיע למקום שהגיע, כגדול מחזירי התשובה בדורנו, וכיצד זכה להרביץ תורה לאלפים ורבבות בסייעתא דשמיא, על ידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שגם הם כבר הפכו ברבות השנים למרביצי תורה גדולים בעצמם.
- איך ראש הישיבה הגיע בכלל לנושא הזה של החזרה בתשובה?
"האמת אולי אסור לי להגיד", משיב לנו ראש הישיבה שליט"א, "אבל הקדוש ברוך הוא ברא אותי בצורה כזו…
"כך אני מרגיש, הכל שלו יתברך. תאמינו שה' ברא אותי כך, זה לא משהו שעבדתי עליו או התאמצתי להצליח בו. אני מילדות, מילדות אני מרגיש ככה. הייתי ניגש לאנשים שלא שמרו תורה ומצוות ואומר להם באהבה, למה? למה אתה לא מתפלל? למה אתה לא נכנס לשיעור תורה? בוא, בוא תשמע דבר תורה. בוא תקרא משהו, תכנס לבית הכנסת בוא…
"אני לא יודע איך זה יצא לי מהפה דיבורים כאלו. ככה נולדתי, הייתה לי משיכה לעניין הזה של לקרב אנשים, להציע להם להיכנס לשיעור. בגיל חמש עשרה, אולי אפילו קודם, כבר הייתי אומר דרשות בבית הכנסת. הייתי בישיבה קטנה, ההורים שלי גרו בטבריה, בשיכון ד'. הייתי מגיע לשבת הבייתה, ומבקש מהרב של בית הכנסת לדבר. הוא היה מאשר לי ואני ניגשתי לתיבה, דפקתי עליה שתי דפיקות והתחלתי לדבר ברשות הקהל הקדוש וכו'…".
ניחוח עז של נוסטלגיה מציף את לשכתו של ראש הישיבה שליט"א, כשהוא נזכר באותם ימים: "אני שומע שמספרים כל מיני סיפורים איך התחלתי ואיך הגעתי לישיבה וכו'", מספר ראש הישיבה בחיוך, "אבל זה לא נכון. הסיפור האמיתי הוא כזה…
"מיד כשהגענו ממרוקו לארץ, נכנסתי ללמוד בתלמוד תורה של פועלי אגודת ישראל. הייתי אז כבן 11 וחצי או 12. למדנו חצי יום גמרא והלכה. הלכות שמיטה, הלכות מעשרות, הלכות כלאיים, למדנו מצוות התלויות בארץ.
"מיד לאחר בר המצווה שלי נכנסתי לישיבה, לישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה – ישיבה קדושה וטהורה. כשנכנסתי לישיבה למדו את הסוגיה של רבי חנינא סגן הכהנים במסכת פסחים, הסוגיה הנלמדת בימים אלו בדף היומי.
"מיד כשהגעתי לקח אותי הרב רפאל שפירא זצ"ל, בן דודו של הרב מבריסק, ובנו של רבי איסר שפירא זצ"ל שהיה גאון עולם, מנכדיו של הגאון רבי חיים מוולאז'ין.
"הוא אמר לי: 'מה אתה יודע?'… אמרתי לו 'למדנו גמרא בבא מציעא, למדנו קצת, כמה דפים פה שם בתלמוד התורה של פא"י'. אמר לי הרב שפירא: 'אתה נכנס לשיעור ב', תלמד אצלי'.
"אמרתי לו שאני רק בן 13 ואני לא כל כך יודע ללמוד, אבל הוא אמר 'תכנס לשיעור, אל תדאג'…".
"אתם יודעים מה? נהייתי לא רק תלמיד של הרב שפירא, אלא היינו גם בידידות גדולה מאד. הייתי בן בית אצלו, ממש את כל הנשמה הוא נתן לי, ממש ככה.
"וב"ה, ה' יתברך זיכה אותי וגם הראש ישיבה זצ"ל, שהיה חמיו של הרב שפירא, הגאון רבי דב מאיר רובמן זצ"ל, שהיה קדוש עליון, קירב אותי מאוד וזכיתי להיות בן בית גם אצלו, ממש בן בית כאילו הייתי בנו היחיד, על כל המשתמע מכך".
- מדי פעם היה ראש הישיבה חוזר לטבריה, להורים…
"בוודאי, בכל פעם לפני שחזרתי הבייתה להורים, הייתי נכנס לראש הישיבה ואומר לו: 'הרב, אם אני אדרוש בבית הכנסת, על מה אני אדרוש?' והוא היה עונה לי: 'אתה תגיד להם ככה, תגיד להם ככה'. היה אומר לי מה לדרוש.
"הייתי בא לבית הכנסת, מבקש מהרב רשות, ולאחר מכן דופק על התיבה ודורש בפני קהל של מבוגרים. זה מולד, זאת מתנה משמים, באמת אני לא מבין, אני בעצמי לא מבין איך לא פחדתי ולא נרתעתי מאימת הקהל, אימתא דציבורא. הקב"ה הוליד אותי בצורה כזו…".
- כלומר זה לא שהרב החליט: 'אני רוצה להיות רב או ראש ישיבה, אני רוצה לדרוש בפני קהל'…
"לא", משיב הרב אלבז בנחרצות, "לא! לא החלטתי! זה בא באופן טבעי, בלי שהתכוונתי לכך. מה שכן, היה לי כאב גדול מאוד ממה שעשו לעם ישראל. הם ניסו לבנות 'דגם חדש' של יהודי, שעובד בחקלאות ומפתח את הגוף וכדו' חלילה וחס.
"עם ישראל זה לא מה שהם חושבים, מה שהם רוצים לעשות, שהדגם של העם היהודי יהיה בצורה כזו של 'עבדא בהפקרא ניחא ליה', שיעשו כטוב בעיניהם בלי שבת בלי תורה בלי מצוות. זה לא ייתכן, זה לא העם היהודי!!! זה לא העם היהודי, פשוטו כמשמעו!
"העם היהודי זה עם התורה, עם שקשור עם התורה שלו, כמו שאומר רבי סעדיה גאון: 'אין אומה זו אומה אלא בתורותיה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה'.
"אם אין תורה חס ושלום – הם מנתקים עצמם מהיהדות, ובאמת כל אלה שהתנתקו מהתורה, נאבדו מן העולם, נאבדו מן העולם. מי נשאר? נשאר רק אלו שאחזו בקרנות המזבח בכל נשמתם, ולכן זה מה שאנחנו צריכים לעשות, לאחוז בקרנות המזבח, כל הזמן. 'עם לבן גרתי', אנחנו צריכים להרגיש כך – 'עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים'. כך אנחנו צריכים לחיות, עלינו לחיות חיים כאלה.
"ברגע שאנו מחדירים את זה לאותם בעלי תשובה, הם טועמים את טעם לימוד התורה, והופכים להיות פאר העם היהודי, מאורות גדולים, רבנים, תלמידי חכמים, בקיאים בש"ס, בקיאים בחושן משפט, בקיאים! לומדים תורה, שוקדים יומם ולילה וכותבים ונבחנים, נבחנים על הכל. אותם אנשים שעד תמול שלשום לא ידעו בכלל מה זה תורה ומצוות".
- יש באמת משהו ייחודי בישיבת 'אור החיים', שאנחנו רואים שאכן יצאו ממנה רבנים, שהפכו בעצמם למחזירים בתשובה ומנהיגי קהילות
"ברוך הוא וברוך שמו, בלי עין הרע יוצאים מכאן תלמידי חכמים, ראשי ישיבות, דיינים שיצאו מכאן קיבלו בבחינות את הדרגה המצטיינת ביותר, למה? כי הם רוצים ללמוד, ואצלנו פה הלימוד הוא העיקר.
"ומכאן אני רוצה לדבר גם על 'דרשו' והתרומה שלו להצלחה של ישיבת 'אור החיים'. אתם הרי באים לפה מטעם 'דרשו' ו'אחינו'. לארגון הזה יש זכות גדולה מאד, ואני שמח מאד ש'אחינו' מפתח את העניין הזה של הצעירים שמתחזקים. גם לבני התורה תלמידי החכמים – 'דרשו' תורם תרומה גדולה מאוד במבחנים בתוכניות השונות, מתרגלים להיבחן על מה שלומדים, שידעו מה שהם לומדים, שיהיה להם 'תלמודו בידו'. תלמודו בידו! זה מה שצריך כל אחד. זה דבר עצום המבחנים הללו, אשרי האיש הצדיק הזה, רבי דוד הופשטטר, שעומד מאחורי 'דרשו'. אשריו, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו שהוא זוכה בזכות כזאת. הלוואי והייתי זוכה כמוהו!".
- ראש הישיבה זכה להקים מוסדות ענק, קהילה אדירה עם אלפי תלמידים בלי עין הרע, והגיע להישגים מדהימים, והכל החל מאותו בחור צעיר מטבריה, שדפק על התיבה ונשא דברים בפני הקהל.
ראש הישיבה גם אומר, שהוא לא חשב להגיע לעניין הזה בכלל, של החזרה בתשובה והקמת ישיבה, ובכל זאת זכה לכך בחסדי שמים.
השאלה שלנו היא אם עכשיו, כשהרב כבר עומד בראש מוסדות מפוארים כל כך, אם יש לרב איזה חלום גדול, משהו ענק שהרב היה רוצה להקים בעתיד הקרוב בעז"ה? אולי עוד מוסד גדול?
"אני לא יודע אם מותר להגיד מה החלום שלי, כי אני מפחד שלא יקנאו החיצונים… אבל בהחלט יש חלום גדול שאנחנו רוצים בעזרת ה' בלי נדר להקים, ה' יסייעני על דבר קדשו, שהקב"ה ייתן לי אורך ימים ושנות חיים לראות את הדבר הזה.
"הרי כתוב שרבי עקיבא היו לו עשרים וארבעה אלף תלמידים, ובעוונות הרבים לא עמד העניין, למה? כי רבי עקיבא לא הגיע לעשרים ושישה אלף, לשם הוויה ברוך הוא. אם היה מגיע לעשרים ושישה אלף, בסה"כ עוד אלפיים תלמידים, בטוח לא היה קורה שום דבר לתלמידיו.
"אנחנו בעזרת ה' שואפים להגיע לעשרים ושישה אלף תלמידים לפחות, נשמח אם יהיו גם יותר מעשרים ושישה אלף תלמידים, אבל לפחות כמספר הזה".
- הרב מתכוון שיהיו 26 אלף תלמידים בבית מדרש אחד גדול? או בסך הכל לאורך השנים להגיע למספר הזה?
"מה פתאום לאורך שנים. בוודאי בו זמנית! עשרים ושישה אלף תלמידי חכמים שיושבים בבית מדרש ענק. אפשר אולי לחלק אותם לארבעה קומפלקסים של עשרים קומות כל אחד, אבל שיהיו וילמדו באותה שעה ביחד עשרים ושישה אלף תלמידים.
"אם תשאל אותי היום, אתה חושב שאתה יכול לאגד היום כזה מספר עצום של תלמידים? עשרים ושישה אלף? אני אומר לך שכן! אני יכול לאגד היום בקלות עשרים ושישה אלף, ולהביא אותם למקום אחד, וכולם יחיו בתור קהילה, וכל אחד ואחד מהעשרים ושישה אלף, אחרי שנתיים שלוש בישיבה אנחנו נגיד לו צא! צא לעשות! צא להרביץ תורה בישראל, צא תקים קהילה ותלמד תורה לרבים בעזרת ה'.
"בימים אלו, אנחנו משלימים את הקמתו של מכון מיוחד למנהיגי קהילות, שיתחנכו אצלנו ביראת ה' טהורה, כאן בישיבה. אנחנו ניקח את האברכים הלומדים כאן, שאנחנו רואים עליהם שהם מסוגלים לתת, למסור שיעורים ולהרביץ תורה, אברכים שיכולים להיות דמות ליקוי עבור אחרים, נלמד אותם במכון שלנו, איך דמות של ראש קהילה צריכה להיראות, איך הוא יכול להקים בכל מקום בארץ ובעולם קהילה של יראת שמים. זה דבר חשוב מאד, אנחנו עושים את זה עכשיו, ואולי מתוך זה יצמח השם הוויה ברוך הוא, עשרים ושישה אלף תלמידים, אם נזכה לזה. מה שיש לנו עכשיו זה קטן, שבע מאות, שמונה מאות, תשע מאות תלמידים, בלי עין הרע, זה לא מספיק, אנחנו מדברים על הרבה הרבה יותר בסייעתא דשמיא.
"זה החלום שלנו. שכל מה שעשינו עד כה, יהיה כאין וכאפס לעומת מה שנעשה מכאן ולהבא. בטח יאמרו לי 'חלמא טבא חזית', ואני אומר אמן, שהקדוש ברוך הוא אכן יזכה אותנו שהחלום הזה יתגשם במהרה".
1/371