"והיה עקב תשמעון" (ז, יב)
כתב ה'אור החיים' הקדוש: "ורמז בתיבת 'עקב' מידת התורה, שיהיה אדם הולך עקב לצד גודל בענווה ושפלות, ואז ישכיל לשמוע בלימודים, והוא אמרו 'תשמעון' גם בכינוי לנשמעים, לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים, יתגלו לו ויבין סתרי תורה".
כשעוסק בתורה, אל ילמד בזחיחות ויגמע דפי גמרא במהירות ובחופזה. התורה נלמדת במתינות ובענוות חן, עקב בצד אגודל; עוד שורה ועוד שורה, עוד משנה ועוד משנה, עד שזוכה לסיים מסכת ועוד מסכת. מי שיחטוף דפי גמרא כלאחר יד, ביהירות ובגבהות לב, מתוך ימרנות להחשב 'מרא דכולא תלמודא', לא זו בלבד שלא יזכה להיות תלמיד חכם גדול, אלא יישאר עם הארץ.
אתה רוצה להיות כאחד מגדולי ישראל? קצת ענווה! זה לא בא ביום אחד. גם הם לא נהיו כך ביום אחד. עשרות שנים הם עמלו ויגעו בתורה במסירות נפש, לא נתנו שינה לעיניהם ולעפעפיהם תנומה, הקריבו חלבם ודמם על התורה, עד שהתעלו במעלותיה ונעשו שליטים על התורה כמלך בגדוד.
אי אפשר לזכות לתורה בלי ששקועים ועמלים בה ולומדים במסירות נפש ובהתמדה – "קור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח, כב). היו יהודים שגם כשעמלו לפרנסתם, ראשם היה שקוע בלימוד, כל רגע פנוי היה מנוצל ללימוד. "יגיע כפיך כי תאכל" (תהלים קכח, ב), הכפיים עסוקות במלאכה, אבל הראש שקוע בתורה.
מסופר על הרב שמואל קורקוס זצ"ל ממרקש, שהתפרנס מחנותו הקטנה. בשעות היום היה יושב בחנותו, וכשהיה תלמיד חכם נקלע לחנות, תכף ומיד היה רבי שמואל עוזב את הלקוחות, ומתחיל לדבר אתו בלהט בדברי תורה. מרוב להיטותו הוא שקע עמו בסוגיות עמוקות במרחבי הש"ס, ושכח שהוא נמצא בחנותו, ועליו לשרת את לקוחותיו…
בגיל אחת-עשרה, כשעליתי לארץ לבדי, בלי הוריי, הלכתי לקטיף כותנה במושב 'יכיני' שליד שדרות. זכורני שאנשי המושב, עולים חדשים מתימן, היו באים לשדה מעוטפים בטליתות, ותוך כדי קטיף הכותנה היו מתפלפלים בלימוד. תכף ומיד לאחר שסיימו את הקטיף, היו שבים לעסוק בתורה – משניות, גמרא, רמב"ם.
כך זוכים לתורה, על ידי עמל התורה בענווה ובשפלות רוח, עקב בצד אגודל. וכשאדם זוכה לכך, לא זו בלבד שאינו מזיח דעתו, אלא אדרבה, ענוותנותו גדלה ומתעצמת – "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה… ומלבשתו ענווה".
התורה "מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים", ומלבד מה שלמד ויגע – "מגלים לו רזי תורה" (אבות שם, א), הוא זוכה לנ' שערי בינה – "תשמעון". זהו שכרו של הלומד תורה מתוך ענווה. שפלות הרוח ונמיכות הנפש רוממו והגביהו אותו גבוה מעל גבוה, אל עולמות תמירים וטמירים של סתרי תורה.
כדי להגיע ליעד יש להרכין ראש
על מנת להצליח בלמוד התורה ובכל עניין רוחני, צריך אדם להיות מהלך עקב בצד אגודל – בענווה ובשפלות. מי שאינו יודע להרכין ראש ולהתכופף, לא יצליח להתקדם בעבודת ה', וגם בענייני העולם יקשה עליו להגיע למטרותיו.
האדמו"ר רבי אהרן מבעלז זצ"ל, המשיל זאת לאדם החפץ לנסוע ברכב ממקום למקום. פעם, כאשר נכנס לרכב שאמור היה לקחתו ליעד מסויים, אמר למלוויו: "ראו נא, כדי להיכנס לרכב ולהגיע למחוז חפצנו, צריכים היינו להרכין את ראשנו. מי שאינו מוכן להתכופף מעט – שיישאר בחוץ, על המדרכה. אי אפשר להיכנס לרכב בזקיפות קומה".
"וכך הוא הדבר בכל ענין וענין: רוצה אתה לנסוע? להתקדם? לכבוש יעדים? – למד להרכין את ראשך! רק כך מתקדמים!". עם ענווה – יכול אדם להעפיל לדרגות עליונות, אך הגאה – לא יצליח לעלות ולהתרומם.
במקום גדלותם אתה מוצא ענוותנותם
ה'חתם סופר' זצ"ל מפרשבורג, היה מענקי הרוח שבכל הדורות. גאון עולם, איש אשר רוח בו, שעמד כחומה בצורה על משמר היהדות בדורו, מפני הרוחות הרעות שאיימו על כרם בית ישראל.
בצעירותו נפטרה עליו אשתו, והוא נותר אלמן בלא בנים. למרות אלמנותו, רבים רצו לקחתו לחתן לבתם, ביודעם כי שידוך כזה יפאר את משפחתם. הגיעו אליו הצעות שידוכין נכבדות מכל אירופה. יהודים עשירים ומוקירי תורה, הציעו לו תמורת השידוך סכומי כסף עצומים, שהיו מאפשרים לו לשבת כל ימיו על התורה ועל העבודה במנוחת הנפש, בלי עול של פרנסה.
באותם ימים נפטר חתנו של גאון הדור רבי עקיבא איגר זצ"ל, ובתו נשארה אלמנה. רבי עקיבא איגר לא ידע שה'חתם סופר' עצמו התאלמן, ולתומו שגר אליו אגרת, ובה התעניין שמא יש בקהילתו מישהו שיאות להשתדך עמו, ולשאת את בתו האלמנה, שהיא כלילת המעלות… ה'חתם סופר' בענוותנותו לא העלה במחשבתו כי הוא עצמו ראוי להיות לו לחתן, והעביר את הבקשה לראש הקהל, שמא הוא מכיר מי שמתאים לכך. אחיו של רבי עקיבא איגר התגורר באזור, ובמוחו עלה הרעיון לשדך את בתו של רבי עקיבא איגר ל'חתם סופר'. הוא מיהר לכתוב אגרת לאחיו, רבי עקיבא איגר, ובה העלה את רעיונו.
כששמע רבי עקיבא איגר שה'חתם סופר' עצמו התאלמן ומחפש שידוך, הוא נלהב מהרעיון. שיגר מכתב שני ל'חתם סופר' ובו כתב: "כפי שכתבתי לך במכתבי הראשון, בתי התאלמנה, ואני מחפש עבורה חתן בן תורה. כל ימי אודה להשי"ת אם יטה לי חסד, ותואיל בטובך להיות חתן לבתי. דע לך כי בתי היא אשה יראת שמים, והיא ראויה לחתן מפלג. אולם לא אסתיר את החיסרון שיש באביה. אמרו חז"ל (פסחים מט ע"ב): 'לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, ויישא בת תלמיד חכם'. לצערי, היא לא זכתה להיות 'בת תלמיד חכם'. אך מלבד חסרון זה, היא כלילת המעלות"…
רבי עקיבא איגר, גאון הדורות, כותב כי בתו לא זכתה להיות 'בת תלמיד חכם'… בענוותנותו, את המעלה הכי גדולה שלה הוא החשיב לחיסרון. אך בכך לא הסתיים העניין. כשקבל ה'חתם סופר' את האיגרת, אורו עיניו. להיות חתנו של רבי עקיבא איגר – הלא אין לך זכות גדולה מזו!
מיהר לשגר מכתב תשובה לרבי עקיבא איגר, ובו כתב: "זכות גדולה תחשב לי אם אזכה להשתדך עמכם. אולם לא אכחד ולא אסתיר בפניכם את חששי. הלא הסיפא של מאמר חז"ל: 'לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, ויישא בת תלמיד חכם', הוא: 'וישיא בתו לתלמיד חכם'. ומה אעשה, ולדאבון לבי לא זכיתי לכך… חוששני שמא יש כאן ענין של 'כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי (שם)'"…
אמר השדכן: אם אבי הכלה אומר שביתו אינה 'בת תלמיד חכם', והחתן חושש שאם יילקח כחתן לא יתקיים באבי הכלה – 'וישיא בתו לתלמיד חכם' – אם כך השידוך מתאים… ואכן השידוך יצא לפועל – שני גאוני הדור השתדכו ביניהם, בזכות מידת ענוותנותם.
ה'חתם סופר' זכה להיבנות מבתו של רבי עקיבא איגר, ויחד הקימו שבט של סופרים בישראל – דורות של גדולי תורה ומנהיגי קהילות בישראל, מאות רבנים מפורסמים ששמם נודע לשם ולתהילה בכל תפוצות ישראל – כולם צאצאי ה'חתם סופר' וחותנו רבי עקיבא איגר.
(מתוך 'משכני אחריך')