אחת מהעבודות הקשות שבמקדש היא עבודת האכילה, והאריכו בזה הצדיקים בכל הדורות שהדריכו ועוררו על הצורך לגשת לסעודה באימה וביראה, מתוך ידיעה שבכל אכילה אפשר לעלות מעלה מעלה, או חלילה וחס להיפך.
ידוע בשם הרה"ק רבי דוד מלעלוב זיע"א, שהיה אומר שלפני גשת האדם לסעוד את סעודתו צריך שיתפלל על שלושה דברים: שלא ייכשל חלילה במאכל שאינו כשר בתכלית הכשרות, שתהיה האכילה לרפואה ולא תזיק לגוף חלילה, וכן שתהיה האכילה לתיקון של כל מה שצריך לתקן באותה האכילה בעולמות העליונים.
ובאמת האריז"ל הותיר אחריו ברכה כוונות גדולות ונוראות בסוד האכילה, אלא שלא כל מוחא סביל דא, ומי יוכל לעלות בהר ה' ולכוון את הכוונות שכיוונו הכוהנים משרתי ה'.
אך בספה"ק 'תולדות אהרן', לרה"ק רבי אהרן מזיטומיר זיע"א, תלמידו חביבו של הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א, כתב עצה לזה (בפרשת האזינו), היאך יוכל האדם לזכות לתקן תיקונים גדולים בעולמות העליונים, גם מבלי שידע את הכוונות, הייחודים והצירופים שצריך לכוון בזמן קיום המצוות.
"וכן אלו שעות שצריך לאכול אע"פ שאין אנו יודעים כוונות וסודות האכילה, אעפ"כ כשאנו מברכים הברכות כתיקונם, היינו על נטילת ידים והמוציא וברכת המזון, בזה מקיים אותן הצרופים של שעת אכילה".
היוצא מדבריו הוא שכשאדם מקפיד על קיום החלק הנגלה של התורה, ובזמן שניגש לסעודתו הוא נוטל לידיו, מברך בדחילו ורחימו ומקפיד על כל פרטי ההלכה, הרי הוא זוכה בכך שמעשיו נעשים על פי רצון ה', ונחשבים כאילו כיוון את כל הכוונות הנוגעות למעשים הגשמיים שהוא עושה.
אחר הדברים האלה מן הראוי שנביא מדברי קודשו של הרה"ק מזיטומיר (בליקוטים חדשים): "והנה יראה האדם ותסמר שערות ראשו, וחיל ורעדה יאחזנו ופלצות תלבשנו, בראותו כמה גדלה ויפה כחו לזכות ולעלות במדרגות הרמים והנשאים יותר משרפים ואופנים וחיות הקודש, לעבוד את הש"י רם ונשא האיום והנורא אשר הוא עקרא ושרשא דכל עלמין וכו', ומה יענה ליום הדין, בהיותו מחליף עולם עומד בעולם עובר ומתרפה בעבודתו יתברך. ויש אפילו בחינת גן עדן שהוא יותר קשה מגהינם, מחמת ראות מעלות ומדרגות הצדיקים הגדולים והוא לא כן עשה, ואוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה".