בבני ברק הקטנה של אותם הימים לא היה ניתן לשמור בסוד ידיעה כה עסיסית, ולא מעט אנשים היו מתעכבים ליד הבית כדי לחזות בתופעה המרעישה, הנדירה והעל-טבעית

בני ברק, שנת תש"ג או תש"ד. קולות מוזרים וגם סוג של גניחות עלו ובקעו מחדרה של הנערה. האמא מיהרה אליה, ושמעה ממנה משפטים בקול גברי לא מוכר ובשפה שנשמעה כמו פורטוגזית. א פחד א שרעק! הצטרפו לכך התפתלויות משונות, ונשמתם של ההורים כמעט שפרחה. ניסיונותיהם לפתח שיחה עם בתם נתקלו במוזרות בולטת, דוחה ומפחידה.

הרוקח המקומי הובא בסוד העניינים, הוזעק הביתה והתבקש לחוות דעה, פסק את פסוקו: "לפסיכיאטר". למחרת ביקר בעיר הרופא התורן כדרכו שלוש פעמים בכל שבוע, ואף הוא הפנה אותם למחלקת הנפש בבי"ח הדסה שבתל אביב. ההורים שקעו ביגון שאולה. פתאום בסתם בוקר של חול נפל עליהם כזה תיק. והנערה כבר תיכף בפרק האיש מקדש. החליטו לשמור על הדבר בסודי סודות ולצאת למסע המייסר בדרך להשגת מזור למחלתה הפתאומית, המוזרה והמפחידה של בתם.

המשפחה הקרובה כמו גם שכן או שניים ששמעו על המקרה, הוזהרו לנצור את הסוד, אך בבני ברק הקטנה של אותם הימים לא היה ניתן לכמוס ידיעה כה עסיסית. מעשה הדיבוק התפרסם, ולא מעט אנשים היו מתעכבים ליד הבית כדי לחזות בתופעה המרעישה, הנדירה והעל טבעית. הפרסום גזר על המשפחה הסתגרות פנימית בין ארבעת כתלי הבית. אין בית כנסת, אין עבודה, בקושי מתירים לעצמם לצאת לסבב חטוף של קניות. את הנערה הלעיטו בסמי שינה כדי שתירדם והדיבוק לא יהא פעיל ויזיק לה.

שניים מהתושבים, הרב א' וייס והרב י' זכריה, ביקרו אצל רב העיר הגאון רבי יעקב לנדא זצ"ל, שהורה להם לנסוע לתל אביב, אך לא להדסה כי אם למעונו של הצדיק רבי ישראל מהוסיאטין זצ"ל. "אינני יודע", הדגיש הרב לנדא, "אם זה דיבוק או מחלה אחרת. קטן אני מלהבין בנושאים אלה".

מכיוון שמונית לא הייתה זמינה, זימן הרב וייס עגלה רתומה לסוסים. החולה שהשמיעה קולות התנגדות הושבה שם ונקשרה למושב ולצדה שני הוריה. הרב וייס והרב זכריה הצטרפו לנסיעה, שהתנהלה באיטיות מרגיזה מלווה במתח כבד מהתפרצויות לא צפויות.

סוף-סוף הגיעו לרחוב ביאליק, מעון הרבי מהוסיאטין, והגבאי הזדרז לרשום 'קוויטל'. הוא נכנס פנימה, ביקש להכניס את ההורים, אך נענה בשלילה. את המלווים הסכים הרבי לקבל, ובצאתם סיפרו שתשובתו לא הייתה די מובנת עבורם, אך הם הבינו מדבריו משהו על 'חלון'. באכזבה מסוימת עלו האנשים לעגלה במטרה לשוב לבני ברק.

העגלה יצאה מרחוב ביאליק לרחוב אלנבי, ומכאן שמאלה עד לכיכר המושבות, כאן שוב שמאלה על דרך פתח תקווה לכיוון בני ברק. ואז זה קרה: הדיבוק החל להתפרע, והנערה החלה לקרוע את הרצועות הקושרות. העגלון נעצר. היא נמלטה מן העגלה ונצמדה לעמוד חשמל סמוך בבכי מר. הבלגן הוציא החוצה אנשים מהבתים, עוברי אורח בעגלות ובמוניות נעצרו אף הם לחזות. ההורים הנכלמים לא ידעו את נפשם והאמא קוננה בקול רם על מה שהרוויחו מהנסיעה לרבי. אט אט נרגע הדיבוק, השתחרר מן העמוד ועלה שוב לעגלה. בהגיעם הביתה ביקש ברורות שיוליכוהו לכיוון החלון, ושם באחת חל השינוי: הנערה חזרה להיות כאחד האדם!

זמן מה לאחר האירוע ביקר הגר"י לנדא אצל האדמו"ר מהוסיאטין. הוא הזכיר את מאורע הדיבוק והרבי הצטנע: אה, הרב מגזים. זה דיבוק זה? והוסיף: "השי"ת יעזור שהאירוע יישכח".

מופת, מה השאלה? אך שנים רבות לאחר מכן סיפר זאת הגר"י לנדא זצ"ל והצביע על מופת כפול ומכופל שבאותו סיפור: צא וראה, הנערה נישאה ללא שהיות, הקימה בית נאמן בישראל ואף הביאה לעולם דור ישרים יבורך. כל בניה ובנותיה נישאו ללא כל הפרעה בשידוכיהם, איש לא זוכר את אשר עבר על אשה זו ואיש לא מזכיר בעיה זו. המשערים אתם – סיים – את משמעותה של המילה "יישכח"?

('אמרו צדיק' להרב מאיר צבי גרוזמן – הובא ב'יתד נאמן' כי תשא תשע"ז)