"ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות" (כז טו)
הפסוק אומר: "ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות" [בראשית כז טו]. מה הם אותם בגדי חמודות? אומר המדרש, שאלו הבגדים המיוחדים בהם שימש עשו את אביו.
כך כותב המדרש [בראשית רבה]: "'החמודות' – מה שחמד מנמרוד והרגו ונטלן, הדא הוא דכתיב [משלי] 'חמד רשע מצוד רעים'. 'אשר אתה בבית' – שבהן היה משמש את אביו. אמר רבן שמעון בן גמליאל, כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו. אני, בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו – בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר, אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות".
דהיינו, לעשו היה סט בגדים מהודר ומיוחד שהיה מופקד אצל אמו, וכל פעם שהלך לשמש את אביו, ראשית היה מתהדר באותם בגדי חמודות, ורק כך היה עומד לפני אביו לשרתו. רבן שמעון בן גמליאל מתאונן ואומר: כל ימי הייתי משמש את אבא, אך אין זה נחשב אפילו אחד ממאה ממה ששימש עשו את אביו יצחק. וכל כך למה, כי עשו לבש בגדי מלכות בבואו לכבד את אביו, ואילו אני שימשתי לפניו בבגדים מלוכלכים.
קודם שנמשיך, נציין שבספרים הקדושים מבואר שאנו סובלים עד היום ממצוות כיבוד אב שכיבד עשו את אביו וכפי שכתב רש"י (על הפסוק) [זכריה ב יב]: "ומדרש אגדה, אחר כבוד, אחר שאשלם לעשו כבוד שכיבד את אביו". כלומר, כל הטוב שנאמר באותה נבואה – "פרזות תשב ירושלים מרוב אדם", "ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה", ועוד ועוד דברי נחמה, ישועה וגאולה נפלאים – הכל מתעכב עד שישולם ויושלם לעשו שכר כיבוד אב שלו.
והשאלה עולה מאליה: אם רבן שמעון בן גמליאל, יודע עד כמה חשוב שכיבוד אב ייעשה בבגדים מיוחדים ונאים, עד כדי שהמצווה נחשבת פי מאה ויותר, מדוע לא נהג כך בעצמו?
אגב, מכאן נוכל ללמוד בקל וחומר בן בנו של קל וחומר: אם כשבאים לכבד אב ואם חשוב כל כך להתנאות בבגדים נקיים ונאים, על אחת כמה וכמה כשבאים לעמוד לפני מלך מלכי המלכים – ודאי שצריכים לעשות זאת בבגדים נכבדים. ואכן הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים' [פרק יט], מסתמך על מדרש זה וכותב, שהעומד לפני מלך מלכי המלכים – ראוי שילבש בגדי כבוד וישב לפניו כמו שיושב לפני מלך גדול.
בבית הכנסת 'כרם אל' ארע פעם, שיהודי ניגש לעמוד כאשר לרגליו סנדלים בלי גרביים. לאחר התפילה ניגשתי ושאלתיו, האם נראה לו שראוי לעמוד כך לפני הקב"ה. אמר לי בלא להניד עפעף: "כן, ודאי! ככה אני רגיל ללכת". שבתי ושאלתי: "האם גם בחתונה היית הולך כך? האם בבר מצווה של בנך תלך כך?". אמר לי בביטחון מלא: "כן. בהחלט! המראה החיצוני אינו חשוב! איך אומרים יהודים טובים, 'העיקר הלב'…".
לימים קיבלתי ממנו הזמנה לבר מצווה שעתידה להיערך לבנו. זכר אותו מעשה חקוק היה עדיין בראשי. הלכתי לאותו אירוע רק כדי להיווכח האומנם כנים דבריו? האם באמת גם ביום שמחתו הוא הולך 'איך שבא לו'? ומה סבורים אתם? לא מניה ולא מקצתיה. ראיתיו וכולו אומר כבוד והדר. לבוש מחלצות. לא סנדלים היו לרגליו אלא נעלים שחורות בוהקות, עם גרביים כמובן. לבש חליפה הדורה, ואולי אפילו עניבה…
כשניגשתי לאחל לו 'מזל טוב', לא התאפקתי ואמרתי לו: "רואה אתה? כאשר אתה חש שהמעמד מכובד אתה מתלבש כדבעי, וכי לפני העמוד, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, המעמד אינו חשוב לפחות כמו בר המצווה של בנך?"…
מקור לכך שראוי לאדם להקפיד על ניקיון ויופי בגדיו בתפילה, מצאנו כבר בגמרא [ברכות ל ב]: "רב יהודה מציין נפשיה והדר מצלי". וכתב שם רש"י: "מציין נפשיה – מקשט עצמו בבגדיו".
וכך כתב ה'שולחן ערוך' [אורח חיים צח ד], "וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה, כגון בגדי כהונה". כלומר, כשם שהכהנים היו עובדים בבית המקדש בבגדים מיוחדים לכך, כך ראוי לאדם לעמוד בתפילה, שהרי תפילות כנגד תמידים תקנום. גם הרמב"ם כתב שיש לאדם לתקן מלבושיו כשעומד בתפילה. שכך כתב [הלכות תפילה פרק ה הלכה א]. "שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן… ותקון המלבושים וכו'".
כך כתב האבן עזרא על הפסוק "והטהרו והחליפו שמלותיכם" [בראשית לה ב], "והטהרו – שירחצו הגוף. והחליפו שמלותיכם. מהמקום הזה נלמד, שחייב כל ישראל כאשר ילך להתפלל למקום קבוע, להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים".
בילקוט מעם לועז [פרשת מקץ], מאריך בגנות אותם הבאים לתפילה בבגדים פשוטים. וכך כתב: "ובאיזה פנים מופיעים בפניו יתברך, ומבקשים ממנו לרחם ולעשות צדקה עמו, בשעה שהם עומדים בלתי לבושים, כמו בשעה שעומד ומדבר עם חברו הקטן, שאין מתבייש לשוחח עמו כך. ואם תתבוננו יפה, תראו שהדבר דומה לעבודה זרה ח"ו, שזה מראה יחס זלזול כלפי שמיא, שאינו מתירא מאדון העולם, שבודאי אין אדם מעז להופיע בלי בגדים בפני אדם גדול. ולכן טרח הכתוב וכתב, שיוסף החליף שמלותיו כשהופיע בפני פרעה, שלכאורה מה בא הכתוב להודיענו? אלא ללמוד מכאן ללבוש כהוגן בשעה שמתפללים".
ממשיך ה'שולחן ערוך' ואומר: "אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה. ומכל מקום טוב הוא שיהיו לו מכנסיים מיוחדים לתפילה משום נקיות". כלומר, צריך שיהיה לאדם בגד מיוחד לתפילה, אלא שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו להוציא על כך ממון.
דברים אלו היו נכונים לזמנו. אך בימינו, כאשר לכל אחד יש 'גרדרובה' שלימה של בגדים, חליפת בוקר וחליפת ערב, בגד ספורטיבי ובגד אלגנטי, לבוש של לפני הצהרים ולבוש של אחרי הצהרים, בגד לשבת ובגדי למוצאי שבת ועוד ועוד, כיד הדמיון הטובה, מה יקרה אם אדם ייחד גם חליפה אחת מיוחדת לתפילה, לא תהא כוהנת כפונדקית?!
פעם נכנסתי לישיבה, ראיתי שליד חדר האוכל תלוי משהו, שבימים הטובים שלו היה מכונה 'כובע'. דהוי, חבוט ומסמורטט. כל צבעי הקשת היו בו, וגם מעט שחור… שאלתי את הבחורים, למה הכובע הזה תלוי כאן לראווה? מדוע אינו מוצא דרכו הישר לפח האשפה? אמרו לי: "הלא כתוב בהלכה, שכאשר מברכים ברכת המזון צריך לחבוש את הכובע העליון, הבחורים משתמשים בדבר הזה כדי לקיים את ההלכה ככתבה וכלשונה"…
אמרתי: "נכון שהמשנה ברורה כותב כך, אבל הוא כותב בפרוש 'כובע'… הדבר הזה אינו ראוי לכינוי זה, ואין ספק שעדיף לברך בלי כיסוי עליון, מאשר לברך ולהודות לקב"ה, כאשר סמרטוט כזה חבוש על הראש".
אם כן, זו אחת ההלכות שיש בה חילוק בין עני עשיר. עני שאין בידו לרכוש בגד מיוחד לתפילה, לא תהיה עליו תביעה. אבל עשיר, שמלתחתו עמוסה בבגדים מבגדים שונים, ראוי על פי ההלכה שיהיה לו בגד נאה ומיוחד לתפילה.
נחזור לשאלתנו: מדוע רבן גמליאל לא לבש בגדים מיוחדים כשעסק בכיבוד אב, כפי שעשה עשו הרשע? הלא כיבוד אב בבגדים מיוחדים ערכו פי מאה ויותר! ואגב, ההגדרה של 'פי מאה' הינה בעלת משמעות דרמטית מאוד! לא עוד עשרים או שלושים אחוז, פי מאה! ומדוע? משום שכך אתה מוכיח עד כמה המעשה חשוב לך. כשמקיימים מצווה רק כדי לצאת ידי חובה – לא מתאמצים יותר מדי, ובוודאי שאין לובשים בגדים מיוחדים. עושים את המינימום – וזהו. אבל כאשר מקיימים מצווה מתוך רצון פנימי עמוק, מתוך הכרה בחשיבותה העצומה, עזי עושים הכל כדי שהמצווה תיעשה באופן המושלם ביותר. אם כן, הלבוש המיוחד אינו סתם סממן חיצוני, זו הוכחה ברורה לחשיבותה של המצווה אצל האדם המקיימה.
מעשה שהיה: פעם הגעתי לחתונה, ופגשתי חבר משותף שלי ושל החתן, שלא התגלח כבר יומיים. זיפי זקנו ניכרו היטב. אמר לי החתן בעלבון: "ראה איך הוא מזלזל בי. לא יכול היה להקדיש כמה דקות ולהופיע בחתונתי בצורה מכובדת?".
בחתונה אחרת ראיתי שאחד האורחים הגיע הישר מהעבודה, כאשר בגדי העבודה הפשוטים עליו. כאן החתן לא אמר דבר, אבל שמתי לב עד כמה הוא נפגע. ובאמת, כל אדם היה נפגע מכך. וכי כל כך קשה להתאמץ קצת, ולהופיע בשמחתו של חברך כראוי? אין זאת אלא שאינך מחשיב אותו ביותר, ואין לך עלבון גדול מזה.
שוב, השאלה על הנהגתו של רבן שמעון בן גמליאל מתחדדת, מדוע לא התאמץ ללבוש בגדים נאים, ועוד יותר, כתוב במדרש שלבש בגדים מלוכלכים. הכיצד?
בשם הרבי מפשיסחא אומרים: רבן שמעון בן גמליאל לא רצה להיות 'נאך מאכען', לא רצה להיות חיקוי. הדבר צריך לבוא באופן טבעי ורצוני, ולא בגלל שראה אחר שעשה כך. בדרגתו הרוחנית הגבוהה סבר שאין ראוי לנהוג דבר שאינו.
יש אומרים מעין אותם דברים. אך לא רק שאין ראוי לחקות, אלא יותר מזה, גם אין בכך כל תועלת. הרי כפי שכתבנו, אין מדובר בסממן חיצוני גרידא, אלא בביטוי של הרצון הפנימי לעשות את המצווה בשלמות. סבר רשב"ג: אם לא הגעתי לדרגה שאעשה זאת כדבר המובן מאליו, מעומק ההכרה וההבנה של חשיבות מצוות כיבוד אב – אין טעם לעשות זאת סתם כפעולה חיצונית, שהרי לא תהיה בכך כל תועלת.
אבל העניין קשה להבנה: וכי זו אכן הדרך הראויה? אם אינך חש שאתה עושה את המצווה מהכרתך, לשם שמים, אל תעשה כלל? אם אדם אינו חש עדיין את מתיקות התורה, אינו מעריך די את חשיבותה, אך הוא רואה שכולם לומדים ומבין שיש לכך ערך עליון, האם לא ילמד? נכון, עדיין אין לו את ההכרה הפנימית. אבל הרי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה!
וביותר קשה, הכיצד יתכן שרבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל, לא רק שלא לבש בגדים נאים לכבוד אביו, אלא שימש בבגדים מלוכלכים! ובכלל מהיכן התלכלכו בגדיו, וכי עובד בנין או צבעי היה? הלא ודאי היה יושב כל היום במקום מכובד, לפי גודל מעלתו, ועוסק בלימוד תורה ובענייני הציבור.
יש מבארים, שאין הכוונה לבגדים מלוכלכים כפי ההבנה הפשוטה, אלא למדרגה רוחנית.
אגב, בשו"ת אפרסקתא דעניא [חלק א סימן צד בהערה] כתב לבאר, שאותם בגדים מלוכלכים של רשב"ג, היינו שהיו מלוכלכים בדם, שפיר ושליא, לטהר אישה לבעלה, כפי שאומרת הגמרא [ברכות ד א] על דוד המלך: "אמר דוד לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה". ולכלוך זה, אדרבה, קדושה יש בו ומעלה וריח טוב, ריח בשמין דגן עדן. ובכוונה שימש את אביו בבגדים אלו, כדי ליהנותו. והאריך לבאר על דרך הדרוש והמוסר את דברי רשב"ג.
(מתוך הספר 'מפיק מרגליות')