"אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" (ג' כ"ה). משה רבנו ביקש שיראה רק את הצד הטוב של ארץ ישראל, בחינת "וראה בטוב ירושלים". (שארית מנחם(
"ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" [ד', כ"ט] פתח בלשון רבים "ובקשתם" וסיים בלשון יחיד "ומצאת" וזה יתבאר על פי מה שאמרו חז"ל במס' ר"ה יח. שני חולים שעלו למיטה ומחלתם שווה זה ירד [הבריא] וזה לא ירד, מפני שזה התפלל בכוונה וזה לא התפלל בכוונת הלב, ולכן זה נענה וזה לא נענה, והרמז בפסוק "ובקשתם" הרבה מבקשים אך "ומצאת", רק זה שידרוש בכל לבבו, דהיינו כוונת הלב. [תוספת ברכה]
וידוע על אחד מגדולי הדור, שבכל בוקר ובכל ערב, היה מקפיד להתקשר ולשוחח עם אביו ועם אמו, להתעניין בשלומם. ומעורר את כל תלמידיו להקפיד לכל הפחות פעם ביום להתקשר להורים, להתעניין בשלומם, שזה שמחה גדולה להורים, ובכל שיחת טלפון לאבא ולאמא מקיימים מצות עשה מן התורה של כיבוד אב ואם.
כמו שהבדואים יכולים לדרוך ברגליים יחפות על אבני חצץ מבלי להרגיש, כי העור שלהם התרגל לכך; כך מי שהולך שולל על ידי יצרו, מפתח חסינות ונפשו כבר אינה נרתעת כשהוא רואה מראה אסור. ככל שהאדם שמור יותר ועדין יותר – הוא עלול להינזק יותר. חלילה. (כ"ק מרן אדמו"ר ה'פני מנחם' מגור זי"ע)
האורח הרעב
ערב שבת. בתי היהודים בעיירה הקטנה לובשים תכונה של הכנות לשבת. ריח תבשילים נודף מכל עבר. ילדים וילדות לבושים בבגדי השבת, מצפים לשעה שבה יצעדו לקבלת שבת בבית-הכנסת.
איש לא שם ליבו להלך העני שהגיע זה עתה מדרך רחוקה. תשוש הוא ורעב, כבר כמה ימים לא בא מזון של ממש אל פיו. מראהו ובגדיו העלובים מסתירים את גדולתו הרוחנית ואישיותו המיוחדת, ואף הוא אינו מגלה את זהותו שלא לצורך. בטוח בה', שיזמין לו מקום לשבות בו, פנה לבית הכנסת והחל באמירת ‘שניים מקרא ואחד תרגום', בקול נעים וערב.
לאחר התפילה פנה אליו יהודי זקן: "שלום עליכם, יהודי. היכן תאכל?" ענה ההלך שעדיין לא מצא מקום אירוח. "אם-כן, בוא עמי," אמר לו זקן. "אמנם המזון בביתנו דל, אך בשמחה נתחלק עמך במה שיש לנו".
האורח התלווה לזקן. ועד מהרה הגיעו לבית קטן ודל, מואר באור נרות ובחמימות של יהודים טובים. האישה הגישה לפניהם ממה שהיה בבית. ניכר היה בה שהשתדלה לכבד את השבת ואת האורח בכל מאודה, אולם הסעודה הייתה רחוקה מלהשביע, ובמיוחד את רעבונו של האורח. פנה האורח בנימוס אל בעל הבית בבקשה לקבל עוד מנה. בשומעה זאת נלחצה האישה ולחשה לבעלה במבוכה: "לא יישאר לנו מזון לסעודת היום!" הבעל השיב לה בלחש: "אל-נא תמנעי מלמלא את בקשתו. זכות גדולה של הכנסת אורחים והאכלת עני רעב אינה מזדמנת בכל יום".
כאשר סיים האורח לאכול את המנה הנוספת, שלא הייתה אלא נתח קטן ועלוב, התנצל על רעבונו הגדול וביקש, אם אפשר, עוד מנה. הפעם השיבה האישה: "אם אגיש לך עתה את שארית הסעודה שנותרה למחר, לא יוותר מאומה לסעודת השבת. האם נאלץ מחר לצום חלילה?!". האורח שמע את דבריה ואמר: "בכל זאת , מבקש אני גם את המנה של מחר. ובאשר למחר, אל תדאגי, ה' יזמן לפניכם את כל הדרוש כדי לקיים את סעודת השבת כהלכתה".
הפנתה האישה מבט תוהה אל בעלה. כיצד עליה לקבל את דברי האורח המוזר? בעלה לא נראה מודאג. נראה שגם הוא שם בה' את מבטחו וסמך על דברי האורח. אם כן, הרהרה בליבה, עליה לקיים את המצווה בשמחה. תיכף ניגשה למטבח והגישה לאורח את כל מה שנשאר. למחרת קמה האישה עייפה, אחרי לילה של נדודי שינה. הדאגה מה יאכלו לסעודת שבת לא הרפתה ממנה. בעלה פנה ללכת לבית-הכנסת והיא לקחה את הסידור והשקיעה את עצמה בתפילה.
בבית-הכנסת המולה רבה, שמועה עברה על הלך עני בלתי מוכר, המבקש לדרוש לפני קריאת התורה. מי יודע אם אכן תלמיד חכם הוא, ושמא ינצל את ההזדמנות לדברי לעג ושחוק? הפנו הגבאים את בקשת האורח אל הרב, והרב הסכים, לאחר שהתנה עם האורח, כי אם לא ישמיע דברי חכמה, יאלץ לרדת מיד מן הבימה. כשהגיע העת, עלה הזר אל הבימה. חיוכים לעגניים עוד נראו בקצה פיהם של כמה מהמתפללים, אך מיד כשפתח האיש בדבריו, השתררה במקום אווירה של תדהמה והפתעה.
האורח הרצה את דבריו בשטף, בהסברים נפלאים, מתובלים בסיפורים ובמדרשי חז"ל. ביאר שורה של סוגיות בפרשת השבוע, וחידש עליהם חידושים נפלאים שאוזן לא שמעה כמותם. מיד בסיימו את דרשתו עטו עליו כל נכבדי הקהילה והפצירו בו לסעוד על שולחנם. במיוחד גברה ההתרגשות כאשר הרב ציווה על האורח להזדהות בשמו והתברר כי אינו אלא רבי אברהם אבן-עזרא, שכבר נודע שמו ונתפרסם בעולם.
רבי אברהם הודה לכל הנכבדים שהזמינוהו אך אמר: "כבר זכה מארחי במצוות הכנסת אורחים, כאשר קיים אותה לשם המצווה, אע"פ שלא הכירני. מעדיף אני גם עתה לסעוד בביתו".
בחלון הבית עמדה אשת הזקן, מצפה לשוב בעלה מבית הכנסת. פתאום היא רואה מחזה לא-יאמן…
בעלה, פניו נוהרות מאושר, צועד בראש עם האורח, וכל בני העיירה מלווים אותם. אחריהם צועדות נשים רבות, ששמעו של האורח החשוב הגיע לאוזניהן, ובידי כל אחת ואחת סירים ומגשים עמוסים.
כולן רוצות לקחת חלק בזכות הגדולה ולהשתתף בסעודת הצדיק. עוד בטרם נכנסו, הבית כבר היה מלא כל טוב, בשר ודגים וכל מטעמים, בשפע רב, שדי היה בהם לסעודת השבת, והותר לכל השבוע, מיד בהיכנסם לבית אמר הזקן לאשתו: "ראי נא איזו זכות נפלה בחלקינו. מכל יהודי העיירה דווקא אנחנו זכינו לארח את רבי אברהם אבן-עזרא".
למשמע הדברים נרעדה האישה. מצד אחד שמחה על הזכות הגדולה, אך מיד נזכרה בסעודה אמש. "הלוא אני היססתי למלא את בקשתו, האם יסלח לי איש צדיק וגדול זה?!", הרהרה בליבה.
קודם שהתחילה הסעודה פנה רבי אברהם אל האישה ואמר: "רואה את, לא הייתה לי ברירה אלא לגלות את זהותי כדי לקיים את אשר הבטחתי.
הבנתי היטב את דאגתך, ומראש לא הייתה לי שום קפידה עלייך. להפך, זכיתם לקיים את מצוות
הכנסת אורחים כהלכה ולעמוד בניסיון, ומעתה לא תדעו עוד מחסור".