בבית הזה גרנו אני ואחי, ראש הישיבה מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, כאשר מרן הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצוק"ל, שכר ממרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' זצוק"ל, מקום להכניס שתי מיטות עבורנו. ראינו בעינינו את קורות ביתו הקדושות

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

ישנו אופן מעשי כיצד ניתן להשרות את השכינה בעם ישראל גם כיום, לאחר שהסתלקה השכינה בחורבן בית המקדש.

הנה, כשבני זוג בונים את ביתם עליהם לדעת שזו הרחבת גבולות הקדושה של כלל ישראל בבריאה, וזה משמש לאותה מטרה שפעל בית המקדש כשעמד על מכונו. לחבר בין שמים וארץ, ולהשכין שכינתו יתברך בתחתונים. לכן דימו חז"ל בכמה מקומות את ביתו של האדם לבית המקדש.

כאשר מנהיגים בבית את מידות החסד, עין טובה וקדושה, ואין שולטת שם מידת הכעס, הקדוש ברוך הוא משכין את שכינתו בבית, וכמו שאמרו חז"ל: "זכו, שכינה שורה ביניהם" (סוטה יז.). בכך ניתן לקיים בנקל אף היום בביתו של כל אחד ואחד מאתנו את הציווי של "ועשו לי מקדש", ולזכות אל התכלית של "ושכנתי בתוכם".

הגאון רבי נתן גשטטנר זצ"ל, בספרו 'להורות נתן' הסמיך לכך את דברי הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" (כה, ח-ט). ופירש רש"י: "וכן תעשו – לדורות".

רש"י הק' בא לרמז, שלשם הקמת דור ישרים מבורך צריך האדם לעשות את משכנו הפרטי כתבנית המשכן וכליו. בצירוף השולחן הרומז לגשמיות, יהיו כנגדו הארון והמנורה הרומזים על תורה וחכמה יחדיו תואמים, ועל ידי זה יהיה משכן ה' ראוי להשרות שכינתו שם. זוהי הכוונה "תעשו – לדורות".

הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת השרון, בדבריו על מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' זצוק"ל, אמר:

"בבית הזה (של רבי מיכל יהודה) גרנו אני ואחי, ראש הישיבה מרן הגאון רבי גרשון שליט"א, בשנים הראשונות שנפתחה ישיבת פוניבז'. כאשר מרן הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצוק"ל, שכר ממנו מקום להכניס שתי מיטות עבורנו. ראינו בעינינו את קורות ביתו הקדושות. אז היו הצריפים בנויים מקרשי עץ, וכשהוצרכו להרחיב את הבית ולשנות אותו לבית רגיל התקשה רבי מיכל יהודה להסכים לפרק את צריפי העצים הללו, וזאת משום התורה, התפילה והקדושה שספגו אותן קורות".

"השכינה שרויה בבית הזה, לא בנקל ניתן לפרקו!", הסביר רבי מיכל יהודה.

נוכחתי פעם במעשה שהרשים אותי עמוקות מהנשיאה בעול של גדולי ישראל בביתם בתחושה פשטנית ואופיינית, ומההסתכלות המפעימה שלהם על צורת הבית האישי שלהם מעון לשכינה:

במוצאי שבת אחת ראיתי את אחד מגדולי התלמידי חכמים בדורנו, שזכה בעבר לשמש ברבנות בחוץ לארץ, כשהוא נושא את שקית האשפה למיכל.

ניגשתי אליו ואמרתי לו בהדרת כבוד: "שלום עליך, רבי"…

"ממתי הנך תלמידי?", שאל אותי התלמיד חכם בפליאה.

מעכשיו! השבתי בחיוך. כשאני מטעים: מלראות כיצד הנכם מתנהגים כעת הפכתי להיות ל'תלמיד' שלכם! למדתי מכם שאין מקום להתחשב בגדלות בתורה ולא בזקנה, אלא כשצריך – מורידים את האשפה…

התפלא אותו תלמיד חכם ואמר: "מדוע הנך חושב שיש במעשה כזה פחיתות כבוד. אדרבה, הרי בכל בוקר בבית המקדש הפיס הראשון שנערך היה על זכייה זו, מי יזכה לתרום את הדשן. וכי מה הייתה המלאכה שם, אם לא לרוקן את ערימת האפר שהצטברה על גבי המזבח מיום האתמול?!".

שאלתי בהשתוממות: במחילה מכבוד תורתכם, אינני מבין מה הדמיון בין פח הזבל לתרומת הדשן להבדיל, בין בית יהודי טהור אמנם אך פשוט ורגיל, לבית המקדש מעון השכינה אשר משם שואבים הכל רוח הקודש?!

השיב התלמיד חכם: "אין הכי נמי, זוהי באמת עבודתנו כל הימים, שהבית שלנו יהיה בבחינת בית המקדש! כך לימד אותנו והשריש בנו מורי ורבי הגאון הצדיק רבי משה שניידר זצ"ל. וכשזוכים שהשכינה שורה בבית, והבית הופך לכעין בית המקדש, גם הוצאת הפסולת עבודת ה' היא!…".

התרשמתי אז עמוקות מדבריו הנפלאים. מהגישה העקרונית הנובעת ממידות תרומיות של אותו תלמיד חכם, שלא ראה שום מעלה או 'דבר מיוחד' בכך שהוא נושא בעול הבית. הדבר היה פשוט בעיניו כי עליו מוטל העול להוריד את שקית האשפה למיכל, ללא כל חשבונות של ביטול תורה ושל "זקן ואינו לפי כבודו".

אך יותר מהכל נפעמתי מתחושתו החיובית והסתכלותו המעמיקה אודות מהות הבית. כאשר הוא ניגש לסייע בבית הוא חש בעבודתו ככהן העושה את עבודתו לפני ולפנים, הרי הבית מהווה מעון לשכינה.

הגאון רבי ישראל גנס שליט"א, רבה של קרית מטרסדורף בירושלים, סיפר סיפור מופלא:

פעם הזדמן לו לשוחח עם מרן עמוד ההוראה, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל, קודם שנכנס אל ביתו, ובמהלך השיחה שם לב כי רבי שלמה זלמן ניער את חליפתו והסיר את האבק ממנה מספר פעמים במשך השיחה.

הרב גנס היה בטוח שרבי שלמה זלמן ממהר לביתו, ובכך הוא מאותת לו ברמז קל שעליו לסיים את השיחה. אך כשביקש לסיים סימן לו רבי שלמה זלמן כי אינו ממהר ויכול להמשיך בדבריו הלאה. כך חזר רבי שלמה זלמן לעשות תנועה זו כמה וכמה פעמים במשך השיחה.

רבי שלמה זלמן, שהרגיש בפליאתו של הרב גנס לפשרן של התנועות הללו החוזרות ונשנות, הסביר: "הרי יש לי כעת פגישה עם השכינה!", ונימק את דבריו: "הן חז"ל אומרים 'איש ואשה זכו שכינה ביניהם', אין ראוי לקבל את פני השכינה עם חליפה מאובקת!…".

פלאי פלאים!

כדי לזכות להשראת השכינה בבית יש לדאוג שהבית יתנהל וישתמר בתכלית הקדושה והטהרה, בשמירת ההלכה וההנהגה; בדיבור, במעשה, בנועם הליכות ובמידות טובות, וכך יזכו להתגשמות השאיפה "זכו, שכינה ביניהם".

שמעתי שניגש פעם בחור אל מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצוק"ל וביקש ממנו עצה וברכה לרגל הקמת ביתו. השיב לו הרב שך בחביבות: "זאת איעצך בני, תצא ותבוא כל הימים לביתך בשמחה, זהו יסוד שהכל תלוי בו…".

ובסגנון דומה השיב כ"ק אדמו"ר ה'ישועות משה' מויז'ניץ זי"ע: "תהא כל ימיך בשמחה ותדאג שגם בני הבית יהיו בשמחה, וכך תצליח…".

זכורני כמה וכמה פעמים שזכיתי להתלוות אל מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצוק"ל בדרכו מהישיבה אל ביתו, ונוכחתי לראות את השמחה ששרתה על פניו בבואו הביתה. מיד כשנכנס לבית הכריז בקול: "א' גוט מארג'ן" בלבביות ובחמימות רבה.

היה זה גם כאשר חזר לבית ריק ולא היה איש בבית מלבדו. אולם צורת הכניסה לבית מעולם לא השתנתה. דרך ארץ קדמה לתורה, כך צריך האדם להיכנס לבית – בחיוך! ברוחב לב!

זוהי נקדה אחת מני אלף, ללמדנו כיצד להחדיר בבית אווירה של רוממות, שמחה, נחת ושלווה.

(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')