בפרשת העקדה, הולך אברהם להר המוריה ועוקד את בנו על המזבח מתוך כוונה להקריבו לה'. ברגע האחרון קורא אליו מלאך ה' "אל תשלח ידך אל הנער" (בראשית כב, יב). אברהם מביט סביבו, רואה איל נאחז בסבך בקרניו, הולך ולוקח אותו ומעלהו לעולה תחת בנו. לאחר מכן קורא המלאך שנית, "יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך, כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים ויירש זרעך את שער אויביו. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקולי" (בראשית כב, טז-יח). נשאלת השאלה, מדוע לא בירך המלאך את אברהם כבר כאשר נגלה אליו בפעם הראשונה, הרי כבר אז ראה הקב"ה שאברהם עשה רצונו ולא חשך ממנו את בנו יחידו?
מסופר על רבי אריה לוין זצ"ל, המכונה 'רב האסירים', ששבת אחת בא ל'קישלה', בית הסוהר הירושלמי, לבקר את 'אסיריו' כמנהגו בכל שבת. כשניגש לשער, בו היו מוצבים שני שוטרים, אנגלי ויהודי, פנה אליו השוטר האנגלי בחומרה: "אני יודע שאתה הראביי של הפריזינר'ס, ויש לך אישור כניסה קבוע. אבל כיצד בכלל הגעת לכאן, אינך יודע שהוטל עוצר? א'ים ורי סורי, היום לא תוכל להיכנס".
ביקש השוטר היהודי: "אנא, תן לו להיכנס. זו המצווה שלו, הוא כל כך רוצה לנחם את האסירים ולדבר על לבם, הוא 'עושה להם את היום'". אמר השוטר האנגלי: "עזוב שטויות. אל תנגן לי על המצפון. זה סתם 'ביזנס'. זו הפרנסה שלו. הכבוד שלו. היום עוצר, יש לו חופש. שיילך לביתו וייהנה מהחיים".
רבי אריה לא ויתר. הלך סביב ה'קישלה', ראה מקום בו הגדר נמוכה למדי, וניסה, ממרומי שנות זקנותו, לטפס עליה. ראה זאת האנגלי, קרא לו ואמר: "עכשיו אתה יכול להיכנס דרך השער הראשי". שאלו השוטר היהודי: "ילמדנו רבינו, מה נשתנה". אמר לו: "עתה ידעתי שבאמת אינו עושה זאת תמורת כסף וכבוד. אילו כך, אילו מטרתו הייתה כלכלית גרידא, היה צריך להיות מבסוט, לנצל את ההזדמנות ולחזור לאחוריו. וכי מה אכפת לו, הוא עשה את המוטל עליו, למעבידים שלו לא יהיו תלונות. אם הוא בכל זאת מתאמץ להיכנס, סימן שמדובר אכן ברצון פנימי עמוק, לשם שמים".
נחזור לעניין העקידה. אברהם עשה את המוטל עליו. לקח את בנו יחידו אשר אהב, העלה אותו על גבי המזבח, עקד אותו והתכונן להקריבו לה'. קורא אליו מלאך ה' מהשמים ואומר: "אל תשלח ידך אל הנער". אדם מן היישוב היה אומר בשמחה ובששון 'ברוך שפטרנו'. תופס מיד את הנער ובורח מהמקום כל עוד נפשו בו. מי יודע, אולי עוד יהיו חרטות. מה שבטוח בטוח. כך היה רץ היישר לביתו ומבשר לאשתו שהכל בסדר, כולנו חיים וקיימים.
אך אברהם אינו נוהג כך. הוא אינו ממהר להסתלק מהמקום. להיפך. הוא עומד ומשתאה, אינו יודע את נפשו. מה, כך מסתיים המעמד המרומם שכל כך חיכיתי לו? מביט סביבו ורואה איל נאחז בסבך. אברהם שמח שמחה גדולה. הנה, הקב"ה לא ויתר על קרבנו לחלוטין. יש תחליף כלשהו. הולך, לוקח את האיל ומעלהו לעולה תחת בנו. וכפי שאומרים חז"ל, בכל פעולה שעשה באיל חשב: 'כך הייתי עושה לבני'.
בתחילה, כאשר עצר הקב"ה בעד אברהם מלשחוט את בנו, עדיין לא בירכו. עדיין אין רואים כאן את ההשתוקקות הפנימית לעשות רצון ה'. ייתכן שבא לעקוד את בנו כמי שכפאו שד, אין ברירה, הקב"ה ציווה. חייבים לעשות רצונו. רק לאחר מכן, כאשר ראה הקב"ה שאברהם אינו ממהר לעזוב את המקום, משתדל, אולי בכל זאת, שמח להקריב את האיל, רק אז הוכח שאברהם עשה מרצון ומאהבת ה' וראוי הוא לקבל את הברכות.
אולי הדברים מתקשרים לתחילת הפרשה. כתוב "ואל הבקר רץ אברהם" (בראשית יח, ז). מדוע רץ, מה הבהלה. המילים 'רץ' ורוצה' הן מאותו שורש. כיצד אפשר להיווכח האם האדם אכן חפץ לעשות, או שהוא עושה את הדברים בעל כורחו או מתוך הרגל? המבחן הוא בריצה. בזריזות. אם כאשר האדם הולך לקיים מצווה הוא פוסע מעדנות, עקב בצד אגודל, אזי אין זה מתוך רצון פנימי עז לעשות רצון ה'. הוא פועל מתוך הכרח. אבל אם הוא פוסע בזריזות, מדלג מדרגות ואץ רץ, זוהי ההוכחה שהוא פועל בשמחה ובנפש חפצה.
"והיה אם שמע תשמעו אל מצותי" (דברים יא, יג). חז"ל אומרים ש'והיה' היא לשון שמחה וגם לשון מיד. ואפשר לומר שהיינו הך – כאשר האדם עושה דבר שהוא שמח בו הרי הוא עושה מיד. ואולי הדברים מתקשרים להמשך, "ונתתי מטר ארצכם בעתו", דהיינו, אם תקיימו את המצוות בגדר 'והיה' בזריזות ומידיות, בלי דחיות, אזי גם אני, מידה כנגד מידה, אתן מטר ארצכם מיד, בעתו ובזמנו.
אגב, התשובה הפשוטה לשאלה מדוע אברהם רץ, היא כי עשה זאת כדי שלא יתחרט. הרי הוא לא הבטיח להביא בשר; למלאכים אמר רק "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם". אלא, חשב בלבו מחשבה טובה, לערוך להם סעודה כדבעי. כדי שלא יתחרט רץ מהר אל הבקר, לקח בן בקר רך וטוב ונתן לנער שימהר ויעשה אותו.
כמה צריך האדם לשמוח על כך שנולד יהודי
ונסיים באמרה ששמעתי מאבי ז"ל. בבית כנסת אחד היה מתפלל באופן קבוע יהודי ירא שמים בתכלית. תפילתו הייתה זכה וברה, כמונה מעות, תענוג לשמוע. אבל הרב שישב בסמוך לו הבחין שכאשר היהודי אומר ברכות השחר הוא מדלג על ברכת 'שלא עשני גוי'. התפלא הרב מאוד, הלוא היהודי עושה רושם של ירא ושלם, כיצד זה מדלג על ברכה מברכות השחר. בפעם הראשונה חשב אולי מקרה הוא. בפעם השנייה חשב שמא שגגה. אבל כשראה שזהו מנהג קבוע החליט שעליו לשאול את היהודי לפשר הדבר. אולי הוא מאותם יפי נפש, שברכה זו שיש בה 'התנשאות' על אומות העולם אינה מתאימה להם ולעדינות רגשותיהם. ניגש אליו ושאלו: "ר' איד, מדוע זה אינך מברך ברכת 'שלא עשני גוי'".
אמר היהודי: "אומר לרב את האמת. כשאני קם בבוקר ואומר 'מודה אני' ממלאת את לבי שמחה עצומה. ראו מה בין בני לבן חמי. אנו רצים והם רצים. חושב אני לעצמי: הנה, אנו ניגשים לתפילה לפני בורא עולם, לאחר מכן עוסקים בלימוד תורה וקיום מצוות. אח, מעין עולם הבא. ואילו הגוי המסכן, מה הוא הולך לעשות היום, לעבוד, לאכול, לשתות ולישון? מה בינו לבין הבהמה? כשאני חושב מחשבות אלו אינני מסוגל להתאפק, והברכה יוצאת מפי מאליה: 'שלא עשני גוי'! כבוד הרב, אם ניתן לברך בשנית אשמח מאוד".
כמה אנו צריכים לשמוח על הזכות שזיכנו הקב"ה ללמוד תורתו הקדושה, לקיים מצוות ומעשים טובים, ולהיות מחוברים אליו יתברך. אין לך עונג גדול מזה.
מהות היהדות הינה שמחה וטוב לבב
בליל יום הכיפורים, לפני אמירת 'כל נדרי', אומרים את הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהילים צד, יא). ויש לברר מה הטעם.
ואמר אחד מרבותינו, כי בליל יום הכיפורים באים לבית הכנסת אנשים רבים שכף רגלם אינה דורכת שם כל ימות השנה. ומה הם רואים? מעמד נורא: מוציאים ספרי תורה, כולם עומדים בדממה כשטליות מכסות את ראשיהם. קולו של החזן רוטט, "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". "כל נדרי ואסרי". עלול להיווצר הרושם שזו היהדות. פחד ואימה. קול דממה דקה. לפיכך פותחים בפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". הצדיקים וישרי הלב זוכים לשמחה אמתית. זו היהדות. נכון, יש עבירות, צריך לכפר עליהן. לשם כך נתן לנו הקב"ה ברחמיו את יום הכיפורים. אבל עיקר היהדות הוא לקיים רצון ה' בשמחה.
אין להדחיק את הידיעה אודות הגיהינום וענשי עולם האמת
מצד שני, צריך לדעת שיש גם גיהינום. הקב"ה אינו ותרן. יש כאלו שנמנעים מלדבר עם הילדים אודות שכר ועונש. חוששים שייכנסו למתחים חלילה. אין זו הדרך הנכונה. ישנה אמרה חסידית "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה" – על ידי שמשמיעים דין – שמיידעים את האדם שיש דין ויש דיין, ארץ יראה ושקטה. העונש אינו מטרה בפני עצמו חלילה. הוא מהווה תמרור אזהרה. החשש מהעונש, בכוחו למנוע את האדם מחטא.
אנו יודעים שסנהדרין שהייתה הורגת פעם בשבעים שנה הייתה נקראת 'חובלנית'. ומדוע בכל זאת התורה מלאה אזהרות נוראות של "מות יומת" וכדומה, כדי למנוע את האדם מחטא.
הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל סיפר, כי פעם כשהיה במקווה, ראה יהודי אחד חיוור מאוד. רועד כולו. שאלו: "האינך מרגיש טוב, אולי נזעיק עזרה? אמר היהודי: "אין צורך. הכל בשליטה". לאחר כמה דקות התעשת, הצבע חזר לפניו כאילו לא אירע דבר.
לאחר מכן שאלו הגרש"ז לפשר העניין. אמר: "ניסיתי להציג רגלי בבור הטבילה בו המים כמעט רותחים. רק הכנסתי קצות אצבעותיי – מיד נרתעתי אחור. אמרתי לעצמי, בעולם הזה אני יכול להימלט מהחום הנורא, לכל היותר היה קצה הרגל נכווה מעט. אך בגיהינום הגוף כולו יהיה מצוי במים הרותחים. לא יום ולא יומיים. אין הנחות ואין הקלות. זהו עולם האמת. מחשבות אלו גרמו לכך שהצבע אזל מפניי ואחזני רעד. אך בסופו של דבר עולם כמנהגו נוהג. אט אט נרגעתי ושבתי לאיתני".
אין טעם להדחיק את הדברים. הקב"ה אמת וחותמו אמת. על קיום מצוות נקבל שכר, ועל עברות – עונש. ידיעה ברורה זו בכוחה לשתק את היצר.
אבל כאמור, עיקרה של היהדות הוא לעשות רצון ה' בשמחה. העולם כולו צער ומכאובים. כל אחד וה'פעקאלע' שלו. אוי למי שאין לו במי לבטוח. אשרינו שזכינו להיות עבדיו של מלך מלכי המלכים, לחסות תחת כנפיו. "הבוטח בה' חסד יסובבנו".
פעם ישב מרן הרב שך זצוק"ל ולמד, על הסטנדר היה פתוח כרך גדול של גמרא דפוס וילנא. תאווה לעיניים. אמר: "איזה 'עולם הזה' יש לי, אני מקבל עולמי בחיי, מי יודע אם אזכה לעולם הבא…".
אין מאושר יותר מיהודי שומר מצוות. משנתו סדורה לו. יודע את אשר לפניו. מה מטרתו בעולם, מה העיקר ומה הטפל. יודע שהכל מאתו יתברך. והעיקר, שכל מה שעושה ה' הכל לטובה. מי שאכן מאמין בכך באמונה שלמה אין לו צער כלל. וכך כתב ה'חזון איש', שראה הרבה סבל בחייו, "כי באמת אין כל עצב בעולם למי שמכיר אור האורות של אמת" (קובץ אגרות חלק א, לו).
מתוך ספר 'מפיק מרגליות' /
הרב אברהם צבי מרגלית שליט"א / מרא דאתרא כרמיאל
1/228