פרשה זו, יודע כל דרדק הלומד חומש עם רש"י – יפה היא נדרשת, ולא רק במדרש רבי תנחומא. מאז ימי ה'מגיד' העיירתי, עם המטפחת שנטתה לנפול ארצה בתור תירוץ לנשיאתה בפעם השבעת-אלפים של הדרשה הקבועה והפופולרית בגנותה של מחלוקת, ועד לדרשני ומהגגי ימינו הנותנין סימנין איש איש בקרחיו ובעמלקיו – הכל בקיאין בהליכות קורח ולקחיו, יודעים להצביע על ממשיכיו של קורח שבכל קורח ולקחיו, יודעים להצביע על ממשיכיו של קורח שבכל דור ודור ולהציג רשימות שחורות של אלו שהאדמה אמורה לבולעם מחמת קורחנותם.
מרובה הוא הדור בקורחים פוטנציאליים, ומרובה הנו אף בכאלו שאומרין עליהם כי הם ממשיכיו של משה רבנו, לא פחות ולא יותר. בדור שבו האמת נעשית עדרים עדרים, כל אחד בוחר לו משה משלו, עושה את יריביו לבני בניו של קורח, ואין לך אמת אחת שאין לה אמיתות הרבה כנגדה. אני, שאין בידי 'קורחמטר' לקבוע מיהו הקורח של תשע"ט, אחסוך מעצמי ומקוראיי את ההצבעות היומרניות הללו, ואותיר אותן למגידי מישרי ולמוכיחים בשערים. רב לנו.
ברם, רק את זאת אעשה: אבקש להצביע על אי-אלו רעות חולות שיש בהן כדי לערער את אמונת החכמים המקובעת בלבו של כל יהודי חרדי, זאת באמצעות מעשים אשר חלקם נובע ממחשבת לשם שמים אך עולה כדי תוצאה מעוותת המקלקלת את השורה, וחלקם נובע מלכתחילה מכוונה מעוותת וקלוקלת, אך מוצגת ככזו שלשם שמים מתכוונת. הצד השווה שבשתיהן – שתוצאתן בעייתית, ונמצא שם שמים מתחלל ושם הגדולים מתקלקל, ממש כבימי קורח וכל עדתו. בסודם אל תבוא נפשנו, בקהלם אל יחד כבודנו. אנו, שתומת ישרים מנחה אותנו, איננו זקוקים לסלף מתחכמים ואיננו שועים לתעמולת מתעתעים.
ראשונים ברשימה הם מצנני האמבטיות. אלו שבכל סיטואציה שלא תהיה, תמיד יהיו בפיהם תילי תילים של צידוקים וקו"ף נו"ן גוונים של טעמים מדוע הוראתם של גדולים בישראל אינה צריכה להתיישם על ידם. כאן יאמרו שגדולי ישראל אינם יודעים בישראל אינה צריכה להתיישם כל ידם. כאן יאמרו שגדולי ישראל אינם יודעים את המצב לאשורו; גיחזים למיניהם מביאים בפניהם את הדברים, ואילו היו יודעים את המציאות היו פוסקים אחרת. שם יאמרו, כי הוראת גדולי ישראל תקפה לגבי אחרים, בנסיבות נפרדות, ואינה מחייבת אותם. הם יודעים לסלול נתיב לעצמם היכן שגדולי ישראל קבעו הנהגה לרבים, ולכן ההוראה אינה תקפה לגביהם.
לכן, לדידם, כאשר ישנה מערכת בחירות יבחרו הללו להצביע למפלגה חילונית ("מצוה לחזק את ביבי!" יבדו מליבם את המצווה התרי"ד), לא להצביע בכלל ("הפעם אני סאטמר", יבחרו לעצמם 'ככל אשר יורוך' חדש, כזה שאינו קשור להליכות חייהם היום-יומיות), או לומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. דעתם היא הקובעת דעת תורה מהי.
אף בחיי היום יום, בעניינים ציבוריים שונים שבהם נאמרת דעתם של גדולי ישראל האמורה לקבוע באופן שאי אחריה עוררין – אנשים מהסוג הזה יאמרו שגדול פלוני אינו מצוי לדעתם בנבכי הדברים, אף אם הם מעריכים אותו כמובן ולא יתנגדו לבקש ממנו ברכה. אך בעניין זה יאמרו, אני הוא הגדול לעצמי. ועשיתי ככל אשר אורה לעצמי. זה הקורחיזם הקלאסי: ערעור פומבי על סמכותם של גדולי ישראל, תוך איתור טיעונים לכך שמנהיגותם אינו מעשית פה. כל העדה כולם קדושים, וכל אחד הוא מנהיג לעצמו. אחד לאחד כמו קורח המקורי.
אחריהם ברשימה נמצא הצד השני. אלו העסקנים בעיניהם שיודעים כי צריך לציית לגדולי ישראל, אך פועלים בכל דרך לנצל זאת כדי לנסות ולהנדס הוראות על פי צורכיהם. לולא הסייעתא דישמיא שיש לגדולי ישראל שבכל דור ודור לכוון אל האמת ולעמוד איתן מול גדודי לוחצים ומלחיצים – מי יודע, אולי היו הללו מצליחים חלילה לחלץ הוראות כראות עיניהם. פעם יעלו לגדול ישראל וידרשו חרם נגד יריב פלוני שלעתם מקלקל את הדור. הם יהדפו מכל המדרגות, אך לא ירימו ידיים. הם ינסו בדרך אחרת, יעלו לגדולי אחרים, ויעשו הכל, ללא הצלחה, כדי להשיג את ההוראה המבוקשת להם.
דברי ימי הדור עמוסים בעסקנים כאלו. רובם נכשלו מיד. אחרים חשבו במשך תקופה כי הם מצליחים, עד שהוקעו נגד השמש, התגלגלו מעמדתם, ועתה מנסים לעשות את עצמם כגדולים בעצמם, באשר אין להם גדולים שיתמכו בדרכם. לי יאורי, דעת התורה היא שלי, ואני אקבע כיצד הדור צריך להתנהל. חסדי שמים, שהשפעתם של הללו מועטה, ואף בינם לבין עצמם כבר אינם יכולים להסתדר. אף זהו מופע של קורחיזם נפסד, שרואה את מוסד ההנהגה החרדית ככזה שצריך להיות כפוף, חלילה, לדרג העסקני או לבלרי.
תת-פלג של התופעה הזו, הם העסקנים הרואים עצמם כמכתיריהם של גדולי ישראל. הם, בשפלות ערכם ובנמיכות קומתם, רואים עצמם היתר לחרוץ תארים, לדרג דירוגים, לקבוע גדלויות, לבדוק להם היררכיות משל עצמם, משל מעמדם של גדולי ישראל והתואר המדוייק שינתן להם מבין רפרטואר התארים – ייקבע לפי החלטתם השרירותית. גם כאן, חסד השם שהדור אינו נוהה אחריהם, וישראל, אם אינם נביאים – בני נביאים הם. ליהודים כשרים יש חוש ריח לזהות גדולי ישראל, לבקש את ברכתם ולהישמע להוראתם, מבלי להזדקק להסכמתם של עסקנים שרירותיים. תודה, עסקנים, אנו יודעים לבד מי הם גדולי ישראל. איננו זקוקים לשרותי ה'גדוילימטר' שלכם.
אחרונים ברשימה הם אנשי ה'לשם שמים'. הללו רואים עצם כאדוקים יותר מגדולי ישראל, מחמירים מהם עשרת מונים. בספר פניהם המחמירות יולידו עבור הדור החמרות וגדרים היכן גדולי ישראל סבורים דווקא לראות את צורכי הדור ולמצוא פתרונות.
הפתרונות הללו אינם מקובלים עליהם. הם ידפיסו פשקווילים, יפיצו חוברות, יציירו קריקטורות, ויסבירו מדוע הגישה הפרקטית של גדולי ישראל בעניינים אלו ואחרים, אינה טובה דיה, ולכן יש להחמיר יותר מהם, לאסור את שהתירו, להוקיע את שהכילו, להמציא להם חרמות ואיסורים ופסילות נגד יהודים שנשמעים לגדולי הדור.
הגישה הזו תלווה לרוב בהפחדות, בתאורי אימה, באיורים ונאצות. אף נושאים המצויים במחלוקת הלכתית בין גדולי ישראל – בעיניהם ראוי לחנך בהם אחרים הנוהגים על פי הוראת גדוליהם.
וגם זה, אף אם נניח שהבסיס אליו הוא באמת מחשבה טהורה לשם שמים – יש בו מן הקרחנות הקלה. גדולי ישראל קבעו – גדולי ישראל יודעים. בדיוק כפי שאסור לך להתיר את שאסרו – כך אסור לך לאסור את שהתירו. רצונך להחמיר יותר מהם? התכבד והחמר לעצמך ותבוא עליך הברכה. אל תחמיר על אחרים. איש לא מינה אותך לכך. ויהי רצון שנזכה לאמונת חכמים אמיתית.
***
הנוכחות שלו הייתה שקטה, אולי השקטה ביותר שהכרתי בקרב אלה שעוסקים מתחכך בזירת התקשורת החרדית – גם אם קשר ישיר לתקשורת מעולם לא היה לו. הוא היה מגיש עבור העיתונות החרדית שירות חיוני: תמונות של גדולי ישראל, שאותן צילם בשקדנות, בעיניים נוצצות מהערצה, באמונת חכמים טהורה, כזו שמעולם לא נפגמה, לא הועמה ולא הוקהתה.
קראו לו ר' ברוך אוביץ, זכרונו לברכה. הוא היה יהודי צדיק: איש שמלאכתו נעשית באמונה, אדם שמעולם לא פגע באף חצר, באף קהילה, באף גבאי, באף משב"ק, באף איש תקשורת או מערכת תקשורתית, ומי שמכיר את הגופים הללו – יודע עד כמה קשה לעבוד איתם מבלי לפגוע או להיפגע, להיקלע לחיכוכים או להיתקל באי הבנה. מקומות שבהם הלחץ והמתח ורדיפת הקרדיט הם בני לוויה תמידיים.
הוא עבד עם התקשורת החרדית, אך מעולם לא היה חלק ממנה; הוא סיפק עבורה חמצן ויזואלי בשנים שבהן תמונות עדכניות של גדולי ישראל היו מצרך יקר המציאות, אך מעולם לא התאים את עצמו להגדרותיה, לכלליה, לצרכיה ולקצב עבודתה. נגע ולא נגע. הכיר, לא נטמע.
עורכים רבים בעיתונות החרדית זוכרים בשעשוע את השיטות המיושנות שבהן נהג ר' ברוך לשגר את תמונותיו – גם עמוק בתוך דור התמסורת הווירטואלית המהירה. בעידן שבו כל אדם, מכל מקום בעולם, יכול לקבל בתוך שבריר שנייה תמונה או טקסט מכל אדם, מכל מקום בעולם – ר' ברוך אוביץ התעקש לשלוח את תמונותיו מודפסות, פיזית (רק בשנים האחרונות התרצה לשלוח אותן על גבי דיסק שצרבו עבורו בחנות צילום), במונית או על ידי שליח, מדלת ביתו שבביתר עילית למערכות העיתונים שבירושלים או בבני ברק.
פעם שאלתי אותו: "מדוע אתה מתעקש לא לרכוש מחשב ולפתוח תיבת דואר אלקטרוני כשרה?" ור' ברוך נענה: "אצלי זה עיקרון; זו הסיבה שבזכותה אני זוכה לאמון בבתיהם של גדולי ישראל. ביום שבו אתפתה לאילוציה של הטכנולוגיה – אני אדע שהתקלקלתי. אני לא רוצה להתקלקל".
והוא היה אנין טעם, ר' ברוך. הוא ידע לזהות דווקא את האירועים הלא מתוקשרים, הלא מסוקרים, הלא מופצצים בגדודי צלמים. ארועי בוטיק חרדיים, אם לכנותם כך. במסגרת זאת, בכל שנה היה יוצר עמי קשר בחודש אדר, כדי לתאם את הגעתו לארוע יארצייט שנתי שאבי שליט"א עורך לזכר מורו ורבו זצ"ל. לא אירוע השתתפות המונים, לא גלריה עם כל המי ומי, אבל התוועדות חסידית שורשית ואותנטית, עם כמה מגדולי ישראל שמגיעים באופן קבוע להוקיר את זכרו של ידידם בעל ההילולא. ולצד גדולי ישראל הללו – ר' ברוך היה אורח קבוע. מתייצב עם מצלמתו שתמיד הוסלקה מתחת לחליפתו החסידית, מביט בהערצה, יודע לצלם את הרגעים הנכונים ולהגיב בניצוץ שתמיד נדלק בעניו לנוכח התוצאה הוויזואלית המרוממת והכשרה.
למחרת היה מתקשר אלי, ומתאם את שיגורם הפיזי של התמונות או הדיסק. לא מבקש כסף, לא דורש קרדיט, לא מתעניין היכן ייכנסו התמונות ומה יהיה מיקומן, ולא מתיישר עם אף אחת ממוסכמות התעשייה. "זה התחביב שלי, מפעל חיי, לתעד את גדולי ישראל", אמר תמיד, ושמח להוסיף עוד גלריית רבנים לאוסף שנצבר במשך עשרות שנים.
וגדולי ישראל ידעו להעריך אותו, אוהו, כמה ידעו להעריך. חלקם דרשו כי בשמחותיהם המשפחתיות, ר' ברוך – החסיד עם אמונת החכמים – יהיה זה שיצלם. הוא ולא אחר. הוא הצליח לחדור, דווקא בזכות מיושנתו, אל החדרים הסגורים ביותר, כי עליו סמכו שלא יצלם מה שלא צריך, לא ישלח להיכן שלא צריך, לא יעשה שימוש שאינו זהיר ואינו אחראי. כוונתו רצויה, כולה לשם שמיים, ולפיכך גם תוצאותיו רצויות.
ור' ברוך, מצידו, החזיר לגדולי ישראל בהערצת אמת, שמעולם לא עומעמה, מעולם לא נפגמה. דרך המסתובבים בארבע האמות של חצרות הקודש ובתי המנהיגים – שאמונת החכמים שלהם קהה עם הזמן; ההרגל עושה את שלו, הציניות עושה שמות, ותהלוכות המשבקי"ם והמקורבים אינן תורמות להרגשה הכללית. אצל ר' ברוך – ההפך הוא הנכון: הערצתו רק הלכה וגדלה. יכול היה לתאר בעיניים נוצצות, בהתלהבות משתפכת, כיצד זכה לתעד גדול בישראל ברגע רוחני יפה. זה היה חלקו מכל עמלו – היכולת שלו להלך בבתיהם של גדולי דור, אדמו"רים, גאב"דים, ראשי ישיבות, לזכות באמונתם, ולא פחות מכך – בברכתם.
לאחר שנתיים של התמודדות הרואית עם הנוראה שבמחלות – שגם במהלכן ר' ברוך לא פסק ממפעל חייו אלא היה קם ממיטת ההקרנות והטיפולים, לוקח את המצלמה שאותה החביא מתחת לכרית של המיטה בבית החולים, ורץ בשארית כוחותיו האוזלים אל המקום הטבעי שלו, בקרבתם של גדולי ישראל – רבי ברוך אוביץ ז"ל, הצדיק שהעניק פירוש מהותי ועמוק מאוד לפסוק 'והיו עיניך רואות את מוריך', עלה למרומים. מצלמת ה'קנון' של הצלם האגדי פסקה מתקתוקיה. גדולי ישראל שאת קרבתם כה איווה – ביכו בתוך כלל מכיריו ומיודעיו הרבים – את לכתו של האיש שמעולם לא כרע ברך לצו הדור, ששימר בכל מאודו את טעם הקדומים, טעם שאותו פעל להעביר הלאה, אל הדורות הבאים.
אני לא יודע אם יש דבר כזה בגן העדן, אבל אני בטוח שאם כן – רבי ברוך יושב עכשיו בפתחו של היכל הצדיקים שבגנזי מרומים, המצלמה הנצחית תלויה על צווארו, והוא מורשה לצלם, כדרכו כל חייו, את צדיקי הדורות היושבים ונהנים מזיו השכינה.
והתמונות הללו, כמה עצוב ומצער, כבר לא יגיעו אלינו עם מוניות גאולה.
[מתוך 'משפחה' – כ"ד סיוון תשע"ט]
