שבת אחת שהה מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בעיר אלעד לרגל שמחה משפחתית. תושבי העיר חרדו לכבודו, ואחד ממקורביו זכה לכבוד העצום לארח את מרן ורעייתו הרבנית במשך השבת.
"אנא, השאר עבורי מנורה דולקת קטנה בחדר הסמוך לחדר השינה, כדי שאוכל ללמוד במשך הלילה" – ביקש מרן מבעל-הבית. ואכן, לאחר סעודת השבת פנה מרן אל החדר ושקע בתלמודו כצולל במים אדירים.
"שבת שלום!" נשמעה לפתע קריאה חדה באוזניו. מרן השיב מבלי משים: "שבת שלום!" והמשיך ללמוד… חלפו כמה דקות ושוב הכרזה: "שבת שלום!" – ושוב עונה מרן, מבלי להרים את עיניו מהספר לראות מי המדבר עמו, וממשיך ללמוד. כך נשנה הדבר שוב ושוב, עשרות פעמים במהלך הלילה!
בבוקר, כאשר ניגש בעל הבית לחדרו של מרן לדרוש בשלומו, העיר לו מרן: "ישמע נא, כבודו. יש כאן בסביבה איזה אדם שאין לו כל כך דרך ארץ. בא אלי, אומר לי, כנראה דרך החלון, 'שבת שלום', פעם ועוד פעם ועוד פעם… מה זה?!"
בעל הבית עמד על מקומו כהלום רעם, לא מאמין למשמע אוזניו. האמנם? האם מרן לא הרים עיניו מן הספר במשך כל הלילה, עד כדי כך שלא הבחין בכלוב הגדול העומד בפינת החדר?!…
אכן, ניחשתם נכון. לא היה זה מישהו חסר דרך ארץ שהציץ מהחלון, וגם לא אחד מבני הבית – היה זה תוכי מדבר, שידע לחקות בהצלחה קולות שונים, "ערב טוב", בוקר טוב" ועוד מיני ברכות, הוא שהטריד את מרן במשך הלילה בברכות "שבת שלום!", ומרן זצ"ל, שהיה שקוע בתלמודו, לא נפנה אפילו לשניה קלה כדי להרים את ראשו ולבדוק מיהו המדבר עמו…
(ע"פ 'ברכת דוד')