הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
"וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת רָחֵל" (בראשית ל', כ"ב)
אחת מנקודות השיא המטלטלות ביותר בהיסטוריה העשירה של האימהות, היא הוויתור הידוע של רחל ללאה. בטרם נשא יעקב את רחל, חשש מרמאותו של לבן – חמיו לעתיד, שישיא לו את לאה במקום את רחל. לפיכך מסר בידי רחל סימנים מוסכמים, אותם תמסור לו ובכך יוודא כי אכן מדובר בה. אך משראתה רחל כי אכן כך עושה אביה ברמאותו, מסרה לאחותה את הסימנים כדי שלא תתבזה. היה זה ויתור אצילי במיוחד, בעל משמעויות מרחיקות לכת – רחל לקחה סיכון כי בעקבות הוויתור ונישואי יעקב ללאה, העולם אומר כי תצטרך להינשא לעשו הרשע. תחת היותה רעיית יעקב ואם שבטי קה, תצטרך לשמש בתפקיד המפוקפק של אשת עשו הרשע…
ובכל זאת היא וויתרה. רחל ידעה כי זה המעשה הנכון לעשות, ולא העיפה מבט על ההשלכות הצפויות. ברגע נתון זה, ידעה, אינני חייבת למסור את הסימנים, אך אם לאה לא תדע אותם – אי הנעימות והביזיון יזעקו לשמים. לכן היא ויתרה, גם במחיר אישי כבד מנשוא וכואב מכל. בסופו של דבר, גם לאה וגם רחל נישאו ליעקב, ושתיהן בנו יחדיו את י"ב השבטים הקדושים, כששניים מתוכם – את יוסף ובנימין – זכתה רחל ללדת. זאת ועוד, כתוב במדרש שכאשר נגאלו בני ישראל מגלות בבל, לא עמדו להם תחנוני כל האבות והאימהות. רק תפילתה של רחל לגאולת ישראל, רק תחינתה של הוותרנית הצדקנית – היא זו שפתחה שערי שמים והובילה לגאולה…
הוויתור האצילי הזה, כבר בתחילת הדרך של הקמת עם ישראל כעם וכאומה, מסמן עבורנו דרך, מתווה עבורנו את הנתיב. יהודי לא עומד על שלו, יהודי הוא וותרן. כאלה אנחנו באופי, כאלה אנחנו וזה היופי.
המפתיע בויתור הוא, שהחשיבה הבסיסית שלנו גורסת, שאדם שמוותר עושה טוב לזולתו, והנהנה הבלעדי, או לפחות – העיקרי, מהוויתור, הוא הזולת, הפלוני שלמענו נעשה הוויתור. אבל זה הרבה יותר – האדם המוותר, עושה בראש ובראשונה טוב לעצמו, יותר משהוא עושה טוב למי שהוא מוותר לו! הוא הופך לאדם מרומם יותר, וזוכה להטבות רבות ומפליגות: 'המעביר על מידותיו', אמרו חז"ל, 'מעבירין לו על כל פשעיו'. לא ייאמן! ברגע אחד של ויתור נמחקות עשרות שנים של חטאים, ונפתח דף חדש לחלוטין בכל המובנים…
כשרואים בשמיים מישהו מוותר – מוותרים לו מנגד על גזירה התלויה נגדו, על מצוקה שנגזר עליו להתמודד איתה, על צרה העומדת לפתחו. כשהקדוש ברוך הוא פותח שערי שמיים ומשפיע ישועות נפלאות למוותר, זה מוכיח שהמוותר התקרב, התרומם, התעלה, קיבל מניות בעולם הרבה יותר כדאי מהעולם שלנו. אז אולי המוותר ויתר לטובת זולתו, אך בעצם הויתור את עסקת חייו!
טלפון מסעיר בערב החג…
למעלה משבע עשרה שנים, המתינו ר' יצחק ורעייתו לזרע של קימא. היו אלה שבע עשרה שנים מלאות תקוות ואכזבות, של התרוצצויות, של תפילות וסגולות, ובעיקר – שבע עשרה שנה כפול שלוש מאות ששים וחמישה ימים של ציפייה נואשת…
היה זה בערב ראש השנה, שנת תשס"ג, לפני קצת יותר משלוש עשרה שנים. כמדי שנה נערך ר' יצחק לתפילה בבית הכנסת ביום הגדול, מכין מבעוד מועד ממחטות די הצורך לקריאת "וה' פקד את שרה", המסוגלת לזרע של קיימא. "גם השנה המקום על ידי יהיה ריק", הוא סח לרעייתו בערב החג בעגמומיות, "גם השנה, אם תרצי, תוכלי לבוא לבית הכנסת באין תינוק מפריע. מי יודע, אולי, בעזרת השם, בשנה הבאה…", אמר ר' יצחק וניגב דמעה סוררת, ובדיוק אז צלצל הטלפון…
"ר' יצחק", אמר ידידו מעבר לקו, "אני מתנצל שאני מתקשר כל כך מאוחר, בפרט שכבר בירכתי אותך בשנה טובה…". ר' יצחק אכן התפלא. הן כבר שוחח עם ידידו זה אמש, כבר נפרדו באיחולי 'שנה טובה' הדדיים. מה טעם הוא מוסיף להתקשר שעה קלה לפני התקדש החג? במה נזכר? "תשמע", אמר הידיד בחיפזון, "קראתי עכשיו באחד מעלוני החג משהו שיכול מאוד לעניין אותך. תקשיב, אני מקריא", אמר הידיד, וקרא בקול: "הרוצה לזכות בזרע של קיימא לעבודת השם יתברך, סגולה בדוקה ומנוסה שאינה שבה ריקם, לקנות את עליית המפטיר ביום א' דראש השנה, ובקריאת הפטרת היום – מעשה חנה ואלקנה, יכוון בבקשת חנה כי יזכהו השי"ת בזרע של קיימא, כפי שנפקדו חנה ושרה בעיצומו של יום, ובוודאי יזכה לשנה הבאה לבן זכר…".
ר' יצחק שמע, וצמרמורת חלפה בו. מדי שנה בעת קריאת הפטרת חנה הוא מתרגש, מתפלל בדמעות, מתחנן בכוונה יתירה. סיפורה של חנה נוגע כל כך ללבו – ההמתנה הארוכה והכאובה, התפילה, הישועה הפלאית והילד הצדיק שנולד. ועתה, חברו אומר כי זה הזמן לקנות את העליה, לכוון בעת קריאת ההפטרה, והישועה בוא תבוא… מי יודע, הרי את הדרך הזו טרם ניסה, את הסגולה היקרה הזו עוד לא עשה… הוא הודה לחברו בחום על האכפתיות, בירך שוב בשנה טובה, וסגר את הטלפון. מאותו רגע, היה דרוך לקראת מכירת העליות הפומבית למחרת…
כשנמכרה עליית כהן נמנם ר' יצחק, בעליית לוי כבר התכונן, בעליית שלישי כבר היה דרוך. כשהכריז הגבאי "מאתיים שקל מפטיר" זינק ממקומו, והכריז ללא היסוס: 'ארבע מאות' – – –
הגבאי הביט מי המציע, הכריז 'פעם ראשונה', מאן דהוא ניסה להעלות "ארבע מאות וחמישים", אך ר' יצחק קפץ מיד, צעק "שש מאות" וסגר את העסקה. "זכה לו" הכריז הגבאי, ור' יצחק ידע כי הוא בדרך למפטיר הנכסף, אמנם בעלות לא פשוטה אך הכל כדאי…
בין העליות הציץ ר' יצחק בהפטרה, מבקש לרענן את זכרונו בטעמי המקרא. הוא נרגש מהמילים, הדמעות כבר עמדו בקצה עיניו. 'אוי', הרהר לעצמו, 'כמה חנה הטיבה לבטא, כמה המילים שלה משקפות את הכאב והרצון, השאיפה הכמוסה והציפיה הממלאת את כל הלב…'. באמצע קריאת התורה, ניגש אליו אחד ממתפללי בית הכנסת. "ר' יצחק", אמר הלה וטפח על שכמו, "התברר שאני ואח שלי קנינו שתי עליות סמוכות, וכידוע – לא ניתן להעלות שני אחים בשתי עליות צמודות. בקיצור", המשיך אותו מתפלל בלי להבין מה הוא מחולל בלבו של ר' יצחק, "הגבאי אומר שאני ואח שלי נוכל לעלות לתורה היום, רק אם אתה תוותר ותיקח את עליית חמישי, ואילו אני אעלה למפטיר. הולך?", שאל במהירות, כשהגבאי נושף בעורפו משום טירחא דציבורא….
אי אפשר לתאר את המאבק שהתחולל באותם רגעים בלבו של ר' יצחק. הן נכספה גם כלתה נפשו למפטיר, הרי הסכים להשקיע בו הון רב רק בשל הסגולה העצומה הטמונה בו… הרי מזה קרוב ליממה, הוא נאחז בתקווה אחת, בתקוות ה'מפטיר' – הסגולה שטרם נוסתה… ואילו המתפלל אינו מבין מה זה ה'מפטיר' הזה בשבילו, חושב שיפצה אותו בעליה חילופית…
'הרי כל הענין הוא המפטיר', לחש לו קול אחד בלב, 'מה הענין לעלות בעליה אחרת? אתה הרי לא מחפש עליה בראש השנה, אתה מחפש את ה'מפטיר' דווקא, איך תוכל לוותר עליו, על כל התקווה התלויה בו?'
"בסדר, מה זה משנה איזו עליה", נשך את שפתיו בגבורה, והשיב בקול כדי להשתיק את הקול הרוטן שבתוכו… "אני אעלה לחמישי, קח את המפטיר, בשמחה…", הפטיר כמעט לעצמו, שכן אותו מתפלל כבר היה בדרך לגבאי להודיעו על ההסדר החדש…
"יעמוד ר' יצחק בן ר' קלמן, חמישי", הכריז הגבאי בקול מתנגן, ולבו החסיר פעימה… זה כל כך בניגוד למתוכנן, אך הוא הסכים לוויתור בלב שלם… למרות התקווה הגנוזה ב'מפטיר' הזה, הרי שאת הפטרת חנה קרא מישהו אחר…
פגישה מביכה בהפסקה
"חצי שעה הפסקה ואחר כך תקיעת שופר", הכריז הגבאי, וכיסה את ספרי התורה בטלית. ר' יצחק יצא לרענן את עצמו קלות, אך בחצר בית הכנסת פגש את המתפלל שביקש וגם קיבל את המפטיר… הוא עמד בפנים חיוורות, לצידו אחיו. סומק עז כיסה את פניהם, עיניהם היו מושפלות בבושה. "תסלח לי ר' יצחק", פתח האחד, "לא קלטתי, פשוט לא קלטתי… רק כשקראתי את ההפטרה הבנתי, שלא לחינם ביקשת את המפטיר היום, שהמפטיר של היום קשור אליך, בכלל לא אלי… לא נעים לי מה שעשיתי, לא נעים בכלל…". גם אחיו עמד לצדו, מנסה להוציא מילות התנצלות, אך המבוכה השתלטה עליו… "חשבנו שמה זה משנה… העיקר עליה… לא ידעתי שזה המצב… אין לי מילים להתנצל…"
האווירה הייתה מלאת מבוכה, עננה אפורה של אי נעימות חנקה את הגרון, רק ר' יצחק חייך בעיניים בורקות. "תנוח דעתכם רבותיי", אמר בחיוך גדול, "אין צורך להתנצל, הכל בסדר, ויתרתי בלב שלם… אתם חושבים שרק המפטיר יכול לחולל ישועות? אולי גם ויתור הוא סגולה לילדים? ניחא, ניסיתי הפעם את סגולת הויתור במקום את סגולת המפטיר", הוסיף בחיוך מרגיע…
האחים התנצלו שוב, אך ר' יצחק הפסיקם. "באמת שלא צריך להתנצל, הכל בסדר. יש לכם מגבת ל'כורעים'?", שאל, בנסיון להעביר נושא… האחים חייכו, אבן נגולה מעל לבם. אחרי כמה דקות כולם חזרו לתקיעת שופר, ואחר כך תפילת המוסף. הויתור האצילי על ה'מפטיר', נשכח בין קרקורי הכפרות להלמות הפטישים של סוכות…
איש אינו יודע חשבונות שמים, אי אפשר לשער מה יוצר מה, ואיך נבראת ישועה – – –
באותה שנה נושעו ר' יצחק ורעייתו. בחורף תשס"ד נערך 'שלום זכר' חגיגי במיוחד, לתאומים המתוקים שנולדו לר' יצחק…
ר' יצחק לא שכח, כמובן, להתקשר לאותו מתפלל לו ויתר על ה'מפטיר' ולאחיו, להזמינם ל'שלום זכר', באומרו "בזכותכם הם נולדו. לולא ביקשתם ממני את הוויתור ההוא, מי יודע אם הייתי זוכה…". הסיפור הזה, התפרסם בזמנו מפה לאוזן, ועד כמה שהוא מטלטל, הוא אמתי לחלוטין, ומובא כאן לראשונה מכלי ראשון, מפי בעל המעשה, בשינוי השם בלבד. אך המסר העולה ממנו מטלטל עוד יותר:
כשאדם מוותר, גם על המגיע לו בצדק וביושר, הוא פותח שערים. לא תמיד נוכל לדעת איזה שערים פתח, אך בשמי מעל רואים את הויתור, רואים את ההקרבה, ופועלים בדיוק באותה צורה. נכון, קשה לוותר. הטענות צודקות כל כך – 'זה מגיע לי', 'זה שלי', 'אני אנזק אם אוותר', ועוד טיעונים נכונים ומכובדים. ובכל זאת, הנה עצה טובה: תוותר, יהודי יקר, תוותר. אין לך מושג מה זה יכול להועיל לך, אין לך מושג כמה אתה משפר לעצמך את החיים מעבר למה שנתת לזולתך. אם מישהו לקח לך את המקום בבית הכנסת, עקף אותך ברמזור, דילג עליך בתור, הוא רוצה לבנות ואולי יסתיר לך קצת מאור השמש – זכותך לעמוד על שלך, אבל הרבה יותר כדאי לך לוותר.
לפעמים, אנשים עשויים לחשוב שהם מפסידים מהויתור. אך סיפורו של ר' יצחק קורא ומאיר: הויתור משתלם, כדאי, יקר ערך… דווקא הויתור, אי העמידה על שלך, ההקרבה למען הזולת, אלה פותחים שערי שמיים!
איך התערב הפרופסור מחו"ל?
במשפחתו של ר' פנחס, התכונה לקראת בר המצוה של הבן הגדול החלה כבר שנה לפני. אך חגג הילד יום הולדת 12, כבר החלו הדיבורים, ההכנות, השיח אודות התפילין החדשות, רישום הכתובות להזמנות, וכן הלאה…
ההתרגשות הרבה לא פסחה כמובן על ר' פנחס – האב המאושר, ובנו – חתן בר המצוה. ר' פנחס החל לומד עם בנו הלכות תפילין, וכמובן – החל להכין עמו את קריאת התורה של פרשת 'יתרו' בה יעלה לתורה, שכן בבית הכנסת בו התפללו היה נהוג, שחתן בר המצוה הוא הקורא בתורה בשבת העליה לתורה. ר' פנחס גם לא שכח לעדכן את הגבאי על שבת הבר מצוה המתוכננת, בה יקרא בנו את קריאת התורה. "אין בעיה", אמר הגבאי, "תתחילו להכין את הקריאה, אתה יודע, זו פרשה עם עשרת הדברות, כדאי שהילד יהיה מוכן לדעת לקרוא את טעמי המקרא יפה יפה…".
לא היה צורך בהוראה זו, שכן ר' פנחס החל כבר מזמן ללמוד עם בנו מדי ערב את טעמי המקרא, והבן היה חוזר ומשנן בעל פה את הפרשה בכל רגע פנוי. את כל ההתרגשות וההכנה לבר המצוה השקיע הילד בהכנת הפרשה, עד שידע את הפרשה באופן מדוקדק היטב, בעל פה כמובן…
בערב שבת יתרו, כשהעלה ר' פנחס את הקוגל במדרגות בית הכנסת לקראת ה'קידושא רבא', גילה את חברו עולה גם הוא וסיר קוגל בידו. 'מזל טוב', קרא לעברו, 'נולדה לכם בת השבוע ולא ידעתי?'. לא חלפה אלא דקה, עד שהתבררה הטעות המביכה. שני המתפללים הוותיקים, ר' פנחס וחברו, מתעתדים לחגוג שבת בר מצוה בשבת זו. שניהם בטוחים שבנם יקרא השבת בתורה, ושני הבנים בביתם, כבר נרגשים, מתכוננים, מוכנים ומשננים…
הגבאי עודכן על הטעות, וחיש נזכר כי הצדק עם ר' פנחס. "הוא תפס ראשון", אמר במבוכה למתפלל השני, שפניו התכרכמו והלכו… כזו התרגשות, כאלה הכנות, הסבא והסבתא מירושלים כבר הגיעו, ולפתע אי נעימות כזו… שלוש דקות של אי נעימות עמדו במרכז. שלוש דקות נטולות הכרעה, בהן כל אחד ניסה למצוא מוצא מהסבך. ר' פנחס אמנם תפס ראשון, אך החבר התכונן גם הוא, ובנו נרגש ומוכן לקרוא בתורה בדיוק כמו בנו של ר' פנחס… מה עושים עכשיו?
"לא נורא", אמר ר' פנחס בגבורה עילאית אחרי השתהות קצרה, "לא קרה כלום. דיברתי כבר עם הבן שלי, והסכמנו לוותר על קריאת הפרשה השבוע. נכון, הוא מתכונן מראשית החורף, אבל הוא יוכל להשקיע שעות רבות בשבוע הקרוב בלימוד ושינון פרשת משפטים, ונחגוג לו כבר בשבוע הבא…". הגבאי חש שלא בנוח, הרי הוא האשם בטעות. "אולי נעשה חצי חצי", הציע, "הרי הבן שלך כבר התכונן, גם האורחים שלך יבואו בשבת בבוקר…". "לא, לא צריך, זה בסדר…", היסה אותו ר' פנחס, "ניתן לבן שלו לקרוא השבוע, והבן שלי יקרא בשבוע הבא. האורחים שלי יוכלו לומר מזל טוב השבוע, גם אם בני יקרא רק בשבוע הבא…". בשבת בבוקר, קרא חתן בר המצוה השני בתורה. בנו של ר' פנחס ידע את הפרשה בעל פה, אבל ויתר. הוא כבר היה עסוק בלשנן את פרשת משפטים, אותה קרא בשבוע הבא…
ארבע שנים חלפו, ארבע שנים. הילד שוויתר אז כבר הפך לבחור חשוב, הלומד בישיבה גדולה מכובדת. באמצע החורף הובהלה אמו לבית החולים עקב כאבים שונים, אך כל הבדיקות העלו חרס… האם המיוסרת אושפזה במחלקה הפנימית, הרופאים בדקו שוב ושוב, אך לא הצליחו להבין מה גורם לכאבים האיומים שהיא מרגישה. לצידה, שהו בתורנות בני המשפחה, ומכיוון שאיש לא רצה להפריע את הבן מלימודו, אך טבעי היה שהבן הבוגר יקבל את התורנות בשבת קודש…
שבת בבוקר, שעת בוקר מוקדמת. המחלקה עודה רדומה למחצה, התרוצצויות הרופאים טרם החלו. בסוף המחלקה, בחדר המעניק פרטיות ככל שניתן, היה מאושפז באותה שבת רבן של ישראל, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל. כבר בשעת בוקר זו, מקורבי הרב התרוצצו ברחבי המחלקה, מחפשים אחרי בעל קורא שיקרא את קריאת התורה בחדרו של הרב.
"אתה יכול לקרוא קריאת התורה בחדר של הרב אלישיב?", שאל אחד מהם את הבחור, שנדהם ונרגש מעצם ההצעה… ברגע הראשון, חשב לומר "לא". הן הוא לא 'בעל קורא' מנוסה, ואיך יוכל לקרוא בשביל רבן של ישראל? אך רגע אחרי נזכר שפרשת השבוע, הלא היא 'משפטים', מוכרת לו היטב בעל פה, הרי קרא אותה ושינן אותה אינספור פעמים לקראת קריאתה, ולפיכך התנדב לגשת ולקרוא… כשסיים את קריאת התורה, פנה אליו הרב אלישיב וביקש להודות לו. "קראת יפה מאוד", החמיא הרב בכנות, "הרבה זמן לא שמעתי מישהו שקורא כל כך יפה, בדקדוק התיבות ובדיוק בטעמים. מה מעשיך בבית החולים?", התעניין.
"אני בסדר", השיב במבוכת מה, "אמא שלי כאן כבר כמה שבועות, לא יודעים מה יש לה. היא סובלת מאוד…", אמר נרגש, מזכיר את שם אמו לרפואה שלמה באוזני הרב. "יש לי רעיון", אמר הרב אלישיב לפתע. "שלחו אליי מחו"ל פרופסור מומחה גדול בעל שם עולמי, המטפל בי באופן פרטי. אני אבקש ממנו לבדוק גם את אמך, וזו תהא הכרת הטוב שלי לך על הקריאה היפה והנעימה…".
כבר ביום ראשון בבוקר, אחרי הבטה קצרה בתוצאות הבדיקות, קבע הפרופסור המומחה מהי הבעיה. "זוהי אכן מחלה נדירה בארץ", אמר מבעד למשקפיו, "אבל הטיפול בה דווקא פשוט…", הוא מיהר להסביר לרופאי המחלקה מה ניתן לעשות, וכבר באותו שבוע שוחררה האם מהאשפוז הממושך, שמחה וטוב לב… כשדבר הסיפור הגיע לגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, אמר בהתפעלות: "הרי זה מה שהגמרא מספרת, כי רב הונא בריה דרב יהושע, זכה להינצל ממוות לחיים בגלל שהיה ותרן… הרי גם כאן זכתה האם לישועה גלויה, רק בשל הוויתור של בנה, ארבע שנים קודם לכן"…
ארבע שנים חלפו מהויתור האצילי על קריאת פרשת יתרו, עד שהכל נוכחו עד כמה הויתור הזה היה מועיל, יוצא דופן, פותח שערים… ארבע שנים המתין הויתור בשקט לרגע הגדול, בו יתברר עד כמה כוחו גדול ומשמעותו עצומה… אין ויתור חסר משמעות, אין ויתור שלא 'מפצים' עליו מלמעלה. זה יכול לקחת שנים, לא תמיד רואים את זה, אך תמיד, תמיד, הויתור משתלם בראש ובראשונה למוותר עצמו!