"ויזעקו ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה" (ב, כג).
הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים ואמר לו, "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"
נשאלת השאלה מה להם לישראל לזעוק, לצעוק, להתפלל ולבקש מאת ה' שיוציאם ממצרים והרי בין כה וכה חייב הוא לקיים את הבטחתו שהבטיח לאברהם אבינו?
קושיה זו הביא בספר שי לתורה שהקשה ראש ישיבת בריסק הגאון רבי משולם דוד סולובייציק שליט"א, וכך היתה תשובתו: תשובה ברורה ומוצקה על שאלה זו איני יודע, אך יסוד גדול ומבהיל טמון בזה! ללא "ותעל שועתם אל האלקים" לא יועילו אפילו הבטחות בכדי להינצל מגזירות קשות וחמורות!! צריכים להגיע למצב של צעקת בני ישראל באה אלי.
מכאן אנו למדים עד כמה מוטלת החובה על כל יחיד ויחיד לזעוק ולבקש מה' על כל צרה שלא תבוא, בפרט על צרת רבים שאם לא כן איננו מובטחים שניוושע.
ויסוד זה מפורש בדברי הרמב"ן (שמות ב, כה): והאריך הכתוב להזכיר טענות רבות בגאולתן 'וישמע אלקים את נאקתם' 'ויזכור אלקים' 'וירא אלקים' וכו', כי אף על פי שנשלם הזמן שנגזר עליהם, לא היו ראויים להגאל כמו שמפורש על ידי יחזקאל, אלא מפני הצעקה קיבל תפילתם ברחמים.
חיזוק לכך שיש להקדיש חלק נכבד מתפילותינו לגאולת כלל ישראל מלבד תפילותינו לצרכינו הפרטיים, אמר הרבה ר' נפתלי מרופשיץ זצוק"ל בהביאו משל נאה.
הצאר הרוסי ניקולאי הראשון השקיף על צבאו שעבר לפניו, בעודו מביט ומסתכל בגאון ועוז לעבר גייסותיו, מצא אחד מאויביו שעת הכושר לירות בו ולהרגו, חייל פשוט שהבחין בנעשה מיהר ורץ לכיוון הצאר משך אותו הצידה והציל את חיי המלך.
כיצד ובמה אוכל לגמול לך על שהצלת את חיי? – שאל הצאר בקול נרגש, ענה החייל, ראש הגדוד שלי הוא רשע מרושע ומענני בכל מיני צרות, אנא הוד מעלתך צוה נא שיחדל ממעשה הרשע שלו. לא יכול הצאר להתאפק על טפשותו של החייל, ויוכיחו על כך 'שוטה שכמותך, מוטב לך אילו היית מבקש שאעלה את דרגתך לקצין'.
הנמשל; יהודי ניצב להתפלל ולבקש מאת ה'. על מה? על כאב שיניים! על פרנסה! לחלצו ממיצר! פרט ועוד פרט ועוד פרט וזהו! מוטב יתפלל על גאולת ישראל השלימה וממילא יזכה לכל הפרטים.
בספר ייטב לב (ויחי ד"ה ויקרא יעקב) מביא מהאדמו"ר רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים זצ"ל מסיגוט בעל הייטב לב, ששמע מזקינו האדמו"ר רבי משה טייטלבוים זצ"ל בעל הישמח משה, ששמע ממו"ר האדמו"ר רבי יעקב יצחק זצ"ל 'החוזה מלובלין', שאמר צדיק אחד מפי אליהו זכור לטוב: אמרו חז"ל (סנהדרין צז) 'אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס' כלומר שלא יתפלל כל אחד רק על הפרט מה שצריך לו לבדו, אלא יתפלל על הכלל כולו, יבקש רחמים על גלות השכינה עד שתכלה פרוטה- הפרטיות מן הכיס שהוא הלב, שיתיאשו מצרכיהם ויבקשו על הגאולה.
בעת שהותו של מרנא הח"ח זיע"א במקום הבראה במעמד כמה מגדולי ישראל, היה זה בסעודה שלשית בפרשת שמות, ואז בקש הח"ח את רשות הדיבור, וכך אמר: יודעים אנו שכל הגאולה במצרים נעשתה על ידי תפילה, ויש לנו קבלה מהנביא מיכה שהגאולה העתידה תהיה כמו הגאולה שנגאלו אבותינו בעת יציאתם ממצרים, וכדכתיב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", דהיינו שזה יהיה באותו אופן. והנה בגאולת מצרים היה הכל מוכן, משה המושיע כבר נולד וכו', ואפילו הכי רואים ממשמעות הפסוקים כפי שהבאנו שבלי תפילה לא היינו נגאלים, ולמרות שהכל היה מוכן, בשביל איזו תכלית המתינו במרום? להתעוררותם של היהודים, לשועתם ולזעקתם, ככתוב "ונצעק אל ה' אלקי אבותינו וישמע את קולנו וירא את ענינו", וזה הסדר ע"י תפילה.
אשר ע"כ אמר מרן הח"ח, גם לגאולתנו הבעל"ט בקרוב זקוקים אנו לתפילותינו וזעקותינו של בני עמנו, אנחנו זקוקים עדיין לצעקות ותפילות לה' כדי שיוציאנו גם מגלות דידן, לכן צריך אני לנסוע לגדול הדור לרבי חיים עוזר שהוא ראש כל בני הגולה, ולבקש ממנו שיצוה לכלל ישראל להתחזק בתפילה בשביל הגאולה, ואז אכן יזכו להיגאל מהגלות הארוכה והמרה הזו.
והביא שם, שהח"ח היה קצר רוח עד צאת הכוכבים, אפילו אמר להש"ץ למהר קצת בתפילתו כדי לאפשר לו לנסוע בהקדם לרשכבה"ג רבי חיים עוזר, לבסוף משפחתו של הח"ח השפיעו עליו שלא לנסוע, כיון שבגיל שלו אריכות הדרך סכנה היא, ואכן לא נסע הח"ח, אבל ביקש הח"ח שיבקשו מהגאון ר' שמעון שקופ שיסע לרבי חיים עוזר, גם זה לא עלה מפני סיבות טכניות, הבעל עגלה כבר נסע ונעדר מהם האפשרות להגיע לישיבת גרודנא מקום מושבו של הגאון ר' שמעון זצ"ל, ואף אחד לא נסע לרבי חיים עוזר, ואז אמר הח"ח 'כבר עברו את שעת הכושר'!
(ח"ח החדש על התורה)