לפנינו סיפור אמיתי לחלוטין שארע לפני כמאה שנה וסופר מפי צאצאי בעלי המעשה:
אי שם באחת מערי אירופה התגוררה משפחה נכבדה עתירת נכסים ולהם בת שהגיעה לפרקה. כבכל משפחה טובה השקיעו ההורים כוחות ומאמצים כדי למצוא לבתם שידוך הגון. הם קיוו לראותה מקימה משפחה לתפארת ולרוות ממנה 'אידישע נחת' אמיתי.
בשעה טובה ומוצלחת נמצא החתן המבוקש ונערכה מסיבת אירוסין בהשתתפות גדולי ונכבדי העיר. אך לא ארכו ימי הצהלה, כעבור זמן מועט משבירת הצלחת ביקש החתן לשבור את השידוך. משפחת הכלה באה במבוכה, מחצאי משפטים שנאמרו, ממילות הסבר בודדות שקיבלו, הבינו שמדובר בשמועה רעה שהתגלגלה לאוזניו של החתן. ברור היה להם ששמועת שווא היא זו, מישהו אשר צרה עינו בעשרם הרב ניסה מן הסתם להפילם בפח. אך למרבה הצער קיבל החתן את השמועות כפשוטן. הוא לא נע ולא זע מעמדתו החד משמעית לבטל את השידוך.
השידוך אכן בוטל ופני הכלה ומשפחתה חפו. לאחר זמן לא רב זכו בס"ד לשבור צלחת בפעם השניה כאשר פיהם מלא תפילה לבורא עולם שישלים זה הבניין ויזכו להוביל בלב שמח את בתם היקרה לחופה לאחר הסבל והבושות שהיו מנת חלקם.
היום הגדול הגיע, החתונה הגדולה נערכה ברוב פאר והדר, אך השמחה הרבה היתה מהולה כל העת בחשש מנקר. הפחד מפני השמועה חסרת היסוד לא נתן להם מנוח.
בעיצומם של ימי השבע ברכות ניגש החתן הטרי אל הכלה המאושרת כשבידו מכתב מקומט וחיוור. הכלה אימצה את עיניה לראות, ומשהצליחה לקרוא הפכו פניה כצבע האיגרת. הדיבור נעתק מפיה וכל גופה החל לרעוד. האיגרת הכילה, ללא קישוטי שפה מיותרים, עובדות קרות ויבשות בגנותה, מה עוד שאותם דברי גנות איומים לא היו ולא נבראו מעולם כי אם רק בדמיונו המרושע של צר עין ורע לב כלשהו.
'אני?' חשבה הכלה מצומררת כולה, 'ממתי אני חולה במחלה קטלנית המתשת את כל כוחי? מדוע כתבו עלי שלא נותר בי הכוח אפילו להרים סיכה? והרי אני במיטבי'. ככל שהוסיפה לעיין בכתוב גברה בה תחושת הזעזוע. 'מה עוד?' חשבה בליבה, 'אני נתפסתי אל כת המשכילים?! מנין לוקטו דברי השווא הללו?'
בקול שקט פנתה אל חתנה. "לשם מה אתה מראה לי את כל זאת? הרוצה גם אתה לגרשני בבושת פנים?"
להפתעתה הרבה האיר חיוך את פני החתן והוא נענה ואמר: "לא ולא, אמנם הגיעו הדברים לאוזני לפני יום הנישואין, קראתי את המכתב בלב כבד, אך לימדתי עלייך זכות. הרהרתי רבות והחלטתי שלא מדובר אלא בהוצאת שם רע, שכמובן לא אחפוץ וגם לא אוכל לקבל. אבל רציתי שתראי את המכתב במו עינייך, כדי שתלמדי לקח ומוסר השכל לכל החיים, רציתי שתחווי במוחש מהו כוחו העצום של לשון הרע, כדברי חכמינו מוות וחיים ביד הלשון'".
הזוג המאושר זכה במשך השנים להקים משפחה לתפארת, כששמירת הלשון הייתה תמיד נר לרגליהם. השם זיכה אותם בבנים ובנות, אותם גידלו והצעידו בשביל החיים: לימדו לנצור לשונכם מרע ושפתותיכם מדבר מרמה. תמיד חינכו אותם לבקש ולרדוף את השלום ולברוח מן המחלוקת.
בן היה להם לאותו זוג, שהתגורר בעיר מסוימת שם פרצה מחלוקת גדולה, והוא בעל כורחו נקלע לתוכה. משמעמד הבן על חומרת המציאות ועל עוצמת המחלוקת שאפפה אותו, ארז חפציו, נטל את משפחתו ונמלט עד מהרה מעיר מגוריו. הוריו הורישו לו זאת, הטביעו בנפשו את אהבת השלום, את הזהירות מלשון הרע ומחלוקת. בשעת מבחן יצאו לאור פירות החינוך שלהם.
שנים לאחר מכן, משפרצה מלחמת העולם, נמחתה העיר ממנה ברח מעל פני המפה, בעוד לעיר אליה היגר לא הגיעה המלחמה כלל. ברוך השם זכו הוא ומשפחתו להישאר בין החיים ולהינצל מאימי המלחמה. צאצאיהם של אותו זוג פרושים כיום על פני המפה כולה, כשכל אחד מהם מהווה דוגמא חיה ומהלכת של יהודי אמיתי וירא אלוקים. הם עסוקים כל אחד באשר הוא בהפצת מורשת אבותיהם להרבות שלום בעולם.
(פורסם בגיליון 'משמרת השלום')
2/585
יישר כח על כל הסיפורים המחזקים והמענינים
תודה רבה ותמשיכו לעשות חייל