בשבוע שעבר השתתפתי בבר-מצוה, מספר שולח הסיפור. לפני שיצאתי הביתה הבחנתי ביהודי שגר באזור שלי. שאלתי אם הוא צריך להגיע הביתה, והשיב שאם בין כה וכה אני נוסע לכיוון הוא יצטרף – אך אין בדעתו להטריח במיוחד.
כאשר הגענו ליעד – ביתו – אמר: אני מאוד רוצה לשלם לך על הנסיעה אבל אין עלי כסף, האם אני יכול לשלם בסיפור?… עניתי לו, שלא הייתי מעלה בדעתי לקבל כל תשלום עבור נסיעה שבין כה וכה אני עושה, ואף אם הייתי יוצא מדרכי עבורו משמעותית, אך אם הוא רוצה לשלם ב"תשלום רוחני", הרי שזה דבר ששווה יותר מהכל!
וכך הוא סיפר:
אני לומד בישיבת 'מיר'. אין לי מקום קבוע בביהמ"ד, אבל אני יושב עם חברותא במקום של מישהו אחר כבר כמה שנים. מדי תחילת זמן הוא מגיע, עושה "מחאה", יושב במקומו משך יום-יומיים ואחר כך בהעדרותו הממושכת אני משתמש במקום [לא נרחיב פה בכל סדרי המקומות של 'מיר', אשר נוצרו עקב הצפיפות הרבה המאפיינת את המקום. אך "חזקה" ו"מחאה" על מקום הינם מושגים ידועים ומקובלים בישיבת מיר המעטירה].
פעם אחת, בתחילת זמן, הגיע בעל-המקום וכדרכו עשה "מחאה". כבר הייתי רגיל לכך, אלא שהפעם הוא הגיע עם חברותא, וגם כעבור יומיים המשיך לפקוד את המקום… החברותא שלי חשב שאולי כדאי להגיד לו שיחפש מקום אחר, או שילמד עם החברותא שלו באותו מקום שהוא לומד בכל זמן בבית מדרש אחר, הרי אנו רגילים כבר לשבת כאן כמה שנים, נוח לנו כאן והתרגלנו גם לדבר בלימוד עם האברכים החשובים שיושבים סביבינו, ובכלל, "אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ"… אך אני אמרתי לו: מוויתור לא מפסידים.
הוספתי ואמרתי לו את אמרתו המפורסמת של ראש ישיבת מיר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בענין "ששה מתכסים בטלית אחת", היתכן?! אלא, שאם כל אחד דואג שהשני יהיה מכוסה, אפילו לששה יש מקום תחת טלית אחת.
'אומר ועושה', הצטופפנו בספסל ומדי פעם מצאנו פתרונות זמניים. לחברותא שלי עדיין היה קשה לקבל את הדבר. "מה זאת אומרת? מילא שהוא מגיע לעשות 'מחאה', אבל להתיישב במקום? בקביעות? ועוד עם חברותא?"…
בתוככי לבי ידעתי, שלמרות שהפעם זה נראה שונה, מסתבר שבעל-המקום יפנה אותו בקרוב ולכן חבל לפתח קפידות ומריבות. אדהכי והכי התיידדתי עם החברותא של בעל-המקום וסיפרתי לו שבתאריך פלוני אני מחתן בן. הוא התלהב: גם אחותי מתחתנת באותו יום! ואז שאלתי אותו: שמא אתה מכיר מישהו שיכול לעזור בהוצאות המרובות? כבר חיתנתי כמה וכמה ילדים!
תראה, השיב האיש. לי עצמי אין. אבל האבא של המחותן שלנו, הוא עשיר גדול מארה"ב. הרי מדובר בחתונה שמתקיימת באותו יום של חתונת נכדו, זה דבר שמעורר רגשות, אז אולי נמצא מסילות לליבו…
אני כבר דמיינתי מתנה לחתונה של כמה מאות דולרים, לכל הפחות. ניסיתי לשדלו לדבר עם הורי מחותנם, ואף אני כבר בניתי 'תילי תילים' של דמיונות, שהרי יש לי קרוב משפחה שגר באותה מדינה שגר העשיר, ואולי דרכו אוכל לפנות…
תכל'ס – הערוץ הוזנח מצד החברותא וגם דרך קרוב משפחתי לא נעשה דבר, וממילא שום מתנה לא הגיעה…
באמצע ימי השבע-ברכות אני בודק את חשבון הבנק שלי. לתדהמתי אני מגלה שם העברה בנקאית לזכותי של מט"ח על סך 5000 דולר! ההעברה בוצעה ע"י קרן כלשהי, שלא הכרתי ומעולם גם לא ביקשתי ממנה תרומה.
יצאתי למסע בירורים שהביא אותי לגילוי המדהים הבא: בחתונת בני שהה משפיע ירושלמי שאני מקורב אליו. דקות לפני החופה מקבל הגבאי של המשפיע שיחת טלפון בהולה. יהודי מחו"ל שנמצא עכשיו בחתונת נכדו, חייב להתייעץ עם המשפיע בנוגע לענין דחוף.
מה היה נושא ההתייעצות אין לי מושג, אך כיצד הסתיימה השיחה יש לי מושג: העשיר אמר למשפיע שברצונו לתרום משהו לזכות חתונת הנכד, והוא שואל למי לתרום. השיב לו המשפיע, שלא עולה כרגע בדעתו למי אפשר לתרום, מלבד העובדה שהוא שוהה כעת בחתונת בנו של יהודי [אנכי] שנצרך, ובנש"ק, ואולי הוא ראוי לקבל את התרומה. מיד הורה העשיר לקרן להעביר לחשבון שלי 5,000 דולר בלא שאני אפילו ידעתי מכך.
בחכמה שלאחר מעשה חשבתי לעצמי: מה בעצם קרה פה? באופן טבעי, החברותא של בעל-המקום אמור להיות הצינור של הכסף. הרי הוא סיפר לי על הגביר, ואני דיברתי איתו, והלה התרשם שיש סיכוי שהעשיר יתרום לחתונה שמתקיימת באותו ערב של חתונת נכדו. אך מה היה קורה אז, אם הכסף היה עובר דרך אותו יהודי? – הייתי 'טופח לעצמי על השכם' ואומר: בזכות זה שנמנעתי ממחלוקת, הרווחתי. שהרי ברור שאם לא הייתי מקשיב לחברותא שלי, ומתרעם על בעל-המקום והחברותא שלו, לא הייתה נוצרת ביננו השיחה שהניבה לי את המתנה.
אבל הקב"ה רצה ללמד אותי: להרוויח – תרוויח בלאו הכי. להימנע ממחלוקת? זאת צריך גם בלי רווחים!…
(פורסם בגיליון 'איש לרעהו' וארא תש"פ)
1/684