ישבתי בין חבריי המלמדים והקשבתי לדרשן שדרש בענייני חינוך.
"תדעו לכם", אמר לנו הדרשן, "שצריך לברר מה קרה. אל תענישו תלמיד בלי שביררתם אצלו את כל העניין. אל תסמכו על השערות, אל תחשבו שאם התלמיד הוכיח שובבות בפעם הקודמת, סימן שגם עכשיו ידו במעל. אל תסמכו רק על מראה עיניים. גשו אליו ובררו, וכך תמנעו צער לדורות".
הוא הביא סיפור לדוגמא: בישיבה אחת ביקשו לחזק את 'סדר שלישי'. הבחורים גילו סימני עייפות מוקדמים מדי, דיברו בעניינים שאינם קשורים בלימוד, והאווירה הכללית היתה שסדר שלישי אינו ככל הסדרים, 'מותר' לרופף קצת, לצחוק קצת…
כדי לחזק את ה'מצב' ולהחזיר לסדר שלישי את מעמדו ואת כבודו, הוחלט להביא משגיח חדש. המשגיח התחיל מיד ביד רמה. הוא קבע שבתחילת הסדר ייערך שיעור הלכה מתוך המשנה ברורה. את השיעור מסר בעצמו במטרה לרכז את הבחורים באופן שיהווה פתיח טוב לסדר.
באחד הערבים הוא הבחין בבחור שמעז לפטפט, וחשב כי הנה הגיעה העת להראות קבל עם ועדה כי רפיון בסדר ג' לא יעלה ולא יבוא. הבחור יוענש כהוגן למען ישמעו וייראו, ועל כן תושת עליו גזרת הרחקה לימים מספר.
"שמואל", פנה אליו המשגיח, "גש אליי בבקשה אחרי השיעור". שמואל היה בחור טוב. אמנם נכשל בפטפוט שאינו במקומו, אבל בסך הכל נשמע להוראות הצוות. המשגיח, בהיותו חדש, לא שם לב שהוא תפס בחור עדין שאין לו כל כוונות חוצפה, חלילה, וגם שמואל לא העלה על דעתו כי המשגיח מתכוון להעניש אותו בחומרה.
השיעור הסתיים, שמואל ניגש, והמשגיח שאל אותו: "איפה התפילין שלך?" כוונתו היתה ששמואל יארגן את תפיליו לקראת יציאה מתחומי הישיבה. אלא ששמואל ענה בשאלה: "אילו תפילין? של ראש או של יד?"…
זה כבר היה יותר מדי. לא די ששמואל מפטפט באמצע השיעור, לא די שהוא ניגש לקבל את עונשו, אלא הוא מתלוצץ בשאלות?! כאן לא עצר המשגיח ברוחו, והוא סטר לשמואל על פניו, "לך הביתה".
ושמואל – פניו אדומות. כולו נכלם ומבויש, אינו יודע את נפשו. מה קרה? מה עשה? מה היה רע במה שהוא אמר? הוא חשב שהמשגיח יודע על התפילין שלו, ולכן שאל אודותיהם. לא רק שלא חשב שהוא עומד בפתחה של שיחת אזהרה, אלא היה בטוח שהמשגיח מתעניין בו באכפתיות ושואל מתוך התעניינות היכן התפילין.
איך ייתכן לתת פירוש כל כך נלבב לשאלה "איפה התפילין?" – פשוט מאוד. בבוקר, בעת ששמואל היה עטור בתפילין, הוא התכופף, והתפילה של ראש נתקעה בקיר ונפסלה. הוא נשאר רק עם התפילה של יד, הכשרה, ואת זו של ראש ביקש לשלוח לתיקון. עתה, כשהמשגיח שאל אותו על התפילין, היה בטוח שהוא יודע על התקרית בבוקר ורוצה לעזור לו.
עד כאן סיפורו של הדרשן.
הסיפור נגע מאוד לליבי, וכבר למחרת הוא הציל אותי ואת תלמידיי.
בכתה שאני מחנך יושב ילד שסובל מבעיה בקרישת הדם. כשהוא מקבל מכה שיוצרת שטף דם פנימי, גם ללא חתך חיצוני, הוא נכנס למצב של סכנת נפשות. באמצעים המקובלים אין דרך לעזור לו, ולכן נפילה קטנה שלו מחייבת קריאה מידית ל'הצלה' ופינוי מהיר לבית חולים.
בשעת השיעור קם הילד לרגע, והנה הילד שלידו לקח לו את הכיסא. ברחמי שמים הבחנתי בכך, ניגשתי והחזקתי אותו כדי שלא יפול, חלילה וחס. חשבתי לעצמי: מדוע שילד יעשה מעשה כזה? וכי אינו יודע שהוא מסכן בזה את חברו כפשוטו? האם הוא החליט לחמוד לצון וליצור אקשן של אמבולנס וסירנה? אולי סתם כך שכח מהמגבלה של החבר והתחשק לו לצחוק על חשבונו ועל חשבוני גם כן?
הראש שלי דהר רק בכיוון השלילי, כמעט גערתי בילד לעיני כולם בתוספת עונש חמור, אלא שהסיפור מאתמול עוד הדהד בראשי, והחלטתי לחכות להפסקה ולברר מה עמד מאחורי הפעולה התמוהה של הזזת הכיסא.
קראתי לילד המזיז ושאלתי אותו: מה חשבת כשהזזת את הכיסא? הרי אתה יודע שאם החבר שלך נופל זאת סכנת נפשות!
"נכון", ענה הילד, "בגלל זה הזזתי לו את הכיסא. ראיתי שהמשענת של הכיסא אינה מחוברת כמו שצריך, ופחדתי שיפול. ברגע שקם החלטתי להחליף איתו את הכיסא שלי"…
אני בטוח שהסיפור הזה יעשה משהו, ואם נחסך צער מילד יהודי אחד – דייני.
(גיליון השגחה פרטית)
1/207