באמצע הלילה פצח הבחור אביעזר פילץ בשיר לכבוד היום הנשגב, וכולם הצטרפו אליו בהתלהבות

אשרינו מה טוב חלקנו

כשנשאל יהודי שומר מצוות מצוי מהי עבודתנו בחג מתן תורה, הוא יענה: "ללמוד כל הלילה". כשנשאל יהודי מסורתי מה עושים בחג השבועות, הוא יענה: "לאכול עוגות גבינה ומאכלי חלב"….

כל התשובות נכונות. הרמ"א כותב שמנהג ישראל לאכול מאכלי חלב בחג מתן תורה. טעם הלימוד בליל שבועות מובא בזוהר הקדוש שהוא כדי לעטר את השכינה ה"כלה" בלימוד התורה, בכ"ד קישוטים, לקראת יום המחרת, יום מתן תורה, והמגן אברהם כותב: "איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה, וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן, ואפשר לתת טעם על פי פשוטו לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם כדאיתא במדרש. לכן אנו צריכים לתקן זה".

הכל חשוב ונפלא. אך האם זהו עיקר עבודתנו בחג מתן תורה? חג השבועות ניתן רק לגברים, שלומדים כל הלילה, ולא לנשים שאינן לומדות? האנשים לומדים והנשים והילדים מסתפקים במאכלי חלב? ורגע, אם עיקר עבודת היום הוא ללמוד תורה בכל הכוח, אולי כדאי לקצר את סעודת ליל שבועות כמה שאפשר ולרוץ ללמוד?

כולנו מכירים את דברי הגמרא במסכת פסחים, "הכל מודם בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא?   יום שניתנה בו תורה". ומסביר רש"י: שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו". הגמרא מספרת שמר בריה דרבינא היה צם כל השנה, חוץ משבועות ופורים וערב יום כיפור, בגלל שחג השבועות הוא יום של שמחה על קבלת התורה, שמחה הבאה לידי ביטוי בסעודות החג. והגמרא ממשיכה ומספרת שרב יוסף אכל בחג השבועות "עיגלא תילתא", שהוא מאכל בשר עגל משובח במיוחד שהרי אילולי חג מתן תורה, "כמה יוסף איכא בשוקא",. בזכות יום קבלת התורה, אמר האמורא הקדוש רב יוסף, למדתי תורה ונתרוממתי. לכן עלי לשוש ולשמוח במאכלים משובחים וטעימים.

המשנה במסכת חולין כותבת שבכל ימות השנה לא חוששים שישחטו ביום אחד את האם ואת בנה, אך לפני חג השבועות כולם שחטו בהמות לכבוד החג המתקרב, ולכן היה צריך להיזהר בדין זה במיוחד.

השולחן ערוך קובע לנו במפורש כיצד שמחים בחג השבועות, כך: "דיני שמחת יום טוב. מצות יום טוב לחלקו חציו לבת מדרש וחציו לאכילה ושתייה. ואל יצמצם בהוצאת יום טוב, וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת… וחייב לבצוע על שתי ככרות ולקבוע כל סעודה על היין. ובגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת".

השולחן ערוך פוסק לנו הלכה פסוקה וברורה: "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים; והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו".

ופסק המשנה ברורה: "איתא בע"ז דף ה' שתקנו להרבות בסעודה ביום טוב הראשון של פסח ובעצרת". להרבות בסעודה בליל שבועות, היא תקנת חז"ל!!!

חג השבועות הוא לא חג של לחץ או אימה וחרדה. התורה הקדושה מצווה אותנו להיות שמחים וטובי לב, יחד עם כל המשפחה, האישה והילדים, בחג השבועות. לקנות בגדים ותכשיטים לאישה, לקנות לילדים ממתקים, לכבד ולענג את היום במאכלים טעימים, לשיר ולשמוח.

"תואר כלה מאוד נתעלה. בקבלת יום זה".  

בחג השבועות מחדש הקב"ה את קשר הנישואין שבין החתן והכלה, הוא יתברך ואנחנו, בניו אהוביו. זה הזמן בו אנו עומדים עימו תחת החופה ושמחים יחדיו בשמחת הנישואין. זמן שמחה ואהבה שבין מקבלי ומחדשי הקשר הנפלא בינינו.

הספרים הקדושים המשילו את חג השבועות לחג הנישואין שלנו עם א-לוקינו אוהבנו. זהו הזמן בו אנו עומדים איתו תחת החופה. ולכן זהו הזמן לשמוח יחדיו בשמחת הנישואין, לא לתכנן תוכניות לעתיד או להצטער על הקשר הלא טוב שהיה לנו איתו יתברך עד כה. חתונה היא זמן של שמחה ואהבה שבין מקבלי ומחדשי הקשר הנפלא הזה.

ודאי ש"חשבון נפש" הוא דבר ראוי ונחוץ, אך לא בעת דודים, בשעה שאנו נישאים ומתקשרים באהבה אל הקב"ה. כלה שעסוקה במהלך חתונתה בתכנון החודש הבא, היכן תעבוד וכיצד תצליח לסייע לחתנה בכיסוי האוברדרפט, היא כלה שאינה מבינה שמחת חתונה מהי. כעת עליך לשוש ולשמוח עם החתן, לשמוח שהוא לקח אותך לרעייה, ולא לעסוק בירידה לפרטי הקשר בפרטי פרטים.

הספרים כתבו לנו שאין ספק שהרקע של נישואין אלה, של חג השבועות, בינינו לא-לוקינו יתברך, כולל מחשבה כללית עצומה של רצון והשתוקקות לקבלת עול תורה ומלכות שמים, אך זהו הכל בבחינת של "איזו אישה כשרה, העושה רצון בעלה". יום זה הוא יום הנישואין שלנו, של ה"תואר כלה מאד נעלה", ואם רצוננו להתקרב ולחוש קרבת א-לוקים, יהיו הם מתוך תחושה של "לעשות רצונך, א-לוקי, חפצתי", כשני חברים אוהבים בלב ובנפש, הגדושים ב"אהבת עולם" וב"אהבה רבה", כ"חשוק ונחשק", כלשון רבנו האור החיים הקדוש, הרוצים בכל לבבם לעשות טוב לשני ולמלאות את כל משאלותיו.

קראתי לא מכבר תיאור נפלא של בוגר ישיבת חברון המתאר את תחושת השמחה העצומה ששרתה בהיכל הישיבה בליל שבועות. ראש הישבה מרן הגר"י סרנא זצוק"ל נשא דברי התעוררות על רוממות היום, והבחורים עסקו בתורה בחשק ובהתלהבות נפלאה (שהרי אין דבר משמח יותר מלשבת וללמוד כמה שעות רצופות). באמצע הלילה פצח הבחור אביעזר פילץ (כיום ראש הישיבה דתפרח, הנודעת לשם ולתהילה) בשיר לכבוד היום הנשגב, כולם שרו אחריו בהתרוממות הרוח ומיד המשיכו ללמד בשמחה וברננה.

זהו יום מתן תורה. יום שמח ועצום השייך לכל יהודי, ובפרט לאלו שקשורים בעבותות אהבה כל השנה לעסק התורה הקדושה. זהו יום של שמחה לאנשים וגם לנשים, כי ביום זה בחר בנו הקב"ה מכל מיליארדי האמריקאים והסינים, המוסלמים והיפנים, והוא בוחר בנו ביום זה בכל שנה מחדש, לא מתוך כפייה וכורח, אלא מתך אהבה גדולה לכל אחד ואחת מאיתנו, שנשמתו חצובה תחת כסא הכבוד. זהו יום בו זכינו ל"ונתרוממתי" (כדברי רש"י הידועים על דברי רב יוסף, שאמר שאילולי יום זה, כמה יוסף איכא בשוקא), להיות בריות שונות ומשמעותיות מכל העולם, הנוהה כל הזמן אחרי הבלים. כן, למרות כל חסרונותינו, אין כמונו ביקום כולו, הכל בזכות היותנו עם ד', מקבלי התורה, ולכן אנו מאושרים.

ניכנס לקבלת התורה מתוך תחושה של שמחה אדירה של ש"בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון", ואז ניגש בסערה אל כרך הגמרא האהוב והמשכר כל כך, הדבר היקר ביותר של אבינו מלכנו, שהעניק רק לנו במתנה. נלמד כמה שעות רצופות בתורה הקדושה, נפצח בתפילה והודאה להקב"ה על כל החסד והטוב שגמלנו מעודנו, אנו ואבותינו ואבות אבותינו, נשיר את שירת ההלל, ניגש לשמוע ברטט ובזיע את פסוקי קבלת התורה ומעמד הר סיני, נתרגש עד דמעות משירת ה"אקדמות" ונשמח, פשוט נשמח, שאנחנו יהודים.

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

"יתד נאמן" ב' בסיון תשע"ט