באמצע הלילה היו לה ייסורים גדולים, וחשבה שמוכנה לוותר על חלק מעולם הבא שלה כדי שכבר תפסיק לסבול, ואכן מיד פסקו הכאבים. עכשיו מתחרטת על זה, ושואלת כיצד להתייחס לדבר?

"וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית י"ח, י"ט)

אלמנה רבנית זקנה (שרבנו מכירה) בקשה שאספר, כי באמצע הלילה היו לה ייסורים גדולים, וחשבה שמוכנה לוותר על חלק מעולם הבא שלה כדי שכבר תפסיק לסבול, ואכן מיד פסקו הכאבים. עכשיו מתחרטת על זה, והתפללה שה' יעזור שלא ירד מעולם הבא. וכעת שואלת כיצד להתייחס לדבר?

• אפשר שיש בזה ממש, ושאכן תתפלל לה' שלא ירד מעולם הבא.

היא אלמנה. ואולי אם יגידו לה שאולי יש בזה ממש, ייגרם לה צער רב, ומה לעשות?

• חשב רבנו והשיב (לה ובשבילה): בכך שהתפללה והצטערה על הדבר, די גם כן בכך, ואינך צריך לומר לה כלום.

בקשו לשאול: אשה הייתה בחתונה, הורידה את הטבעות כדי ליטול ידיים לסעודה, והניחתן בצלחת. כאשר שבה למקומה הן נעלמו, וביום למחרת הגיעה לביתה מבית הספר, והנה יצא אדם אחד מביתה, והתברר שרוקן את כל התכשיטים. המשפחה שבורה מצירוף הדברים מן השמיים, וזה בית של יראים ושלמים ובעלי חסד.

• נגזרה עליהם הוצאה כספית זו, והשם לקח מהם באופן כזה של גניבה כפולה ובצורה זו. יותר טוב מלהוציא את הממונות על הרופאים.

עש"ק וישלח י"ז כסלו תשס"ד. בתוך שבוע-שבועיים קיבל ג' מכות בכסף – שאבדו כמה דברים, והוא נזהר במעשר ובדיני ממונות.

• זה שום דבר, נגזר עליו הפסד של סכום הנ"ל, ומה לי בב' שבועות מה לי בשנה.

ראש כולל שלוקח על עצמו חובות, על דעת שיאסוף כסף, ועתה המצב הכללי קשה, עד כמה ייקח חובות כאשר אינו יודע מהיכן ישלם? הנה שמעתי כי המשגיח רבי יחזקאל זצ"ל שאל: "לווה רשע ולא ישלם" פשיטא? וביאר: "ולא ישלם" אין הכוונה על שעת פירעון שמתחמק מלשלם, אלא בעת ההלוואה, כאשר אינו יודע מהיכן יפרע – זה רשע. אך לגבי זמננו ותקופתנו, אמר לי פלוני סברא, שזו לא בעיה כי יש גמחי"ם.

• לגבי ראש הכולל ששאלתם, אם אינו יודע מהיכן ישלם, אסור ללוות, ויאמר לאברכים שאם יהיה לו ייתן, לא יהיה לו לא ייתן [ולא יעמיד את עצמו על הלוואות אלא על תרומות].

אמרתי קמיה רבנו, ששמעתי שכאשר האדמו"ר מסלונים בנה את ישיבתו בירושלים והרב מפוניבז' ביקר שם, שאל האדמו"ר לרב, האם מותר לו ללוות לבנות את הישיבה, באופן שאינו יודע מאין להחזיר? ענהו הרב: "דבר זה שאלתי את פי החפץ חיים וענה לי שאסור, אבל אם הייתי שומע לו, לא היה כלום, ולא שמעתי בקולו ואני יודע שיעשו לי שמייסען (=ילקו אותי) אבל המכות הללו – מכות מתוקות". ע"כ שמעתי.

כיצד לנהוג, כהחפץ חיים או כהרב מפונוביז', ולכאורה לא יתכן היום לבנות תורה כפסקו של החפץ חיים?

• החפץ חיים גם ידע זאת, אבל זו הלכה שילווה ואין מורין כן, לכן אמר לו שלא ילווה… (א.ה. הבאנו ב' התשובות הנ"ל לעיונא ולפילפולא וכל אחד יעשה על פי שאלת חכם לפי דרגתו ולפי הצורך האמיתי ושיקול דעת).

בחו"ל בעסקים יש ניסיון שאשה נותנת יד וקשה לא לתת יד, וזה בהחלט הושטת יד שלא לחיבה כלל, אלא לצורך העסק. השאלה, כאשר הגויה לא מבינה את הדבר שנמנעים מנתינת יד, מה יעשה?

• ודאי שאסור. ויש בזה גם נידון של 'יהרג ואל יעבור'. תגיד לו שאין הדבר שייך לעסק כלל, וגם לא יעזור לעסק שום דבר – מה שיתן יד, אדרבא עמידה בניסיון זו זכות לעסקיו שיצליחו טוב יותר, וכי אם האשה תרצה שיטלטל מוקצה בשבת לצורך העסקים, וכי יעשה זאת?!

שמעתי מפי ר' יעקב לויסון שיחי' מלונדון (שהיה מקורב להרב מפונביז' זצ"ל), שבסוף ימיו של הרב היה חלש, ולבקשת הרבנית הוא ליווה את הרב לנסיעה ללוס אנג'לס. כאשר היו שם התקשרה אשה אחת שמעוניינת להיפגש ולתרום לישיבה. הרב לא רצה בשום אופן, ולא אמר את הטעם. ר' יעקב הפציר בו שיסביר מדוע ממאן להיפגש. ואז הרב אמר לו, כי לפני כמה שנים המצב בישיבה היה קשה מאוד, ואשה אחת רצתה להיפגש עמו ולתרום סכום עתק, ונפגשו והושיטה ידה לרב, אמר לה הרב "איך גלייב אייך אויף דעם וארט" [-אני מאמין לך על המילה (גם בלא נתינת יד)], ואמרה: "אם ידי טרף גם כספי טרף", ועזבה את המקום. ממשיך הרב ואמר: "זו אותה אשה שרוצה עתה להיפגש. בשעתו, אני רציתי והיא לא רצתה, עכשיו היא רוצה אבל אני לא רוצה. אין לה זכות!".

האם זו ההנהגה הרגילה, או שזו הנהגה לפנים משורת הדין?

• זה הרי נכון, לא מגיע לה.

(מתוך הספר 'כל משאלותיך')