חכמינו ז"ל תיקנו להזכיר בברכת 'אמת ויציב' ארבעה עניינים: מלכות ה' - "אמת אלקי עולם מלכנו...", יציאת מצרים - "ממצרים גאלתנו...", קריעת ים־סוף - "וים סוף (להם) בקעת...", ומכת בכורות - "כל בכוריהם הרגת". ויש מהראשונים שנראה מדבריו שאם דילג בטעות על אחד מעניינים אלו עליו לשוב ולומר את הברכה; וספק אם הלכה זו אמורה ביחס למי שדילג על הזכרת מכת בכורות. ואם טעה ובֵרך במקום 'אמת ויציב' את ברכת 'אמת ואמונה' שבתפילת ערבית - אשר גם בה נזכרים ארבעה עניינים אלו - יצא ידי חובתו; אך אם נזכר לפני "ברוך אתה ה'" - ישוב לתחילת הברכה. [ס"ק נג]

מי שהתחיל את תפילתו לפני תפילת הציבור, והגיע למילים "שירה חדשה שבחו גאולים..." (שבברכת 'אמת ויציב') כאשר החזן טרם אמר קדיש ו'בָּרכו', או שאיחר לתפילה והגיע למילים אלו בסמוך לחזרת הש"ץ, באופן שאם יתפלל את תפילת העמידה מיָד לא יוכל לענות לקדושה - ימתין לפני אמירת 'שירה חדשה' כדי לענות לקדיש, לקדושה ולברכו. אכן, אם שמע קדושה ובָּרכו לפני התפילה, או שעתיד לשומעם לאחריה - אינו צריך להמתין וימשיך לתפילת העמידה; ואם שמע קדיש לפני התפילה - נחלקו האחרונים אם צריך להמתין ולענות. [סעיף ט, וס"ק נא-נב; ביאורים ומוספים דרשו, 42; וראה שם, 41 ו־43]

כפי שלמדנו אתמול, חובה 'לסמוך גאולה לתפילה'; ויש מקלים להפסיק לצורך 'דבר־שבקדושה', כגון 'אמן יהא שמיה רבה' וקדושה, אך אין הלכה כמותם. ושהייה בשתיקה לצורך הקשבה לדבר־שבקדושה - מותרת, אך לצורך התעטפות בטלית - אם במקרה לא התעטף בה עד לאותה שעה - אסורה, ויתפלל ללא טלית. ובשבת מותר אף לענות לדבר־שבקדושה, משום שיש לצרף שתי דעות המקלות בעניָן: דעת הסוברים שבשבת אין חובה לסמוך גאולה לתפילה (ראה שו"ע קיא, א), והדעה הנ"ל שמותר לענות אף בימות החול. [סעיף ח-ט וס"ק מד, מט ו־נ; ביאורים ומוספים דרשו, 38 ו־40; וראה שם, 39]