יום חמישי ג' בסיון תשע"ט
באיזה מקרה ניתן לטלטל מבתים של חצר אחת לחצר אחרת ללא 'עירוב חצרות'?
כפי שלמדנו, חצר שדרים בה יהודים וגוי, גזרו חכמינו ז"ל שלא יחול בהּ 'עירוב החצרות' אלא אם ישכרו מהגוי את רשותו. ואם אינם דרים באותה חצר, אלא בשתי חצרות הממוּקמות זו לצד זו, אשר באחת מהן דרים יהודים שעירבו זה עם זה, ובאחרת דר גוי; ולכל אחת מהן יש פתח לרחוב, ויש פתח או חלון במחיצה שביניהן – מותר לטלטל מבתי היהודים לחצר הגוי, ומבית הגוי לחצר היהודים, דרך הפתח והחלון, כיון שלא גזרו חכמים אלא כשהם בחצר אחת, ואילו כשאינם בחצר אחת, אדרבה, דירת הגוי אינה נחשבת לדירה ואינה אוסרת אף את חצר הגוי.
ואם שתי החצרות פתוחות לאותו הרחוב, ויש חצר נוספת של יהודים הפתוחה לרחוב זה – פעמים שיש להחמיר שלא לטלטל דרך פתח או דרך חלון; ראה במקורות.
[שו"ע שפב, ג, משנ"ב יד-יט, וביה"ל ד"ה ואין]
השכירות מגוי לצורך עירוב חצרות – פעולה הדומה לשכירות ולא שכירות ממש
כאמוּר, חכמינו ז"ל תיקנו ששכירות רשותו של הגוי מתירה את החצר. ושכירות זו, אינה שכירות ממש, כיון שאף במקום שאינו שייך מבחינה ממונית לגוי הצריכו חכמים שכירות; וכגון במקרה של יהודים וגוי ששבתו במקום הפקר והקיפו את מקומותיהם במחיצות; שגם במקרה כזה צריך לשכור מהגוי את רשותו כדי להתיר טלטול חפצים מזה לזה. אלא, עניינהּ של שכירות זו היא תקנה שתיקנו חכמים לעשות פעולה הדומה לשכירות, אשר נותנת כוח לישראל ברשותו של הגוי.
ומכיון שלא מדובר בשכירות של ממש – אין צורך לכתוב מאומה לחיזוק השכירות; וכן אין צורך לשכור מהגוי את כל רשותו, אלא די בכך שישכור ממנו רשות להניח חפץ כלשהו ברשותו, בכל מקום שיבחר בהּ, ובכך נחשב ששכר את כל רשותו.
[שו"ע שפב, ד, ומשנ"ב כה; ביאורים ומוספים דרשו, 31-32]
מדוע בן נֹח נענש על גזילה של פחות מ'שווה פרוטה'?
בהמשך לאמוּר: בשעה ששוכר היהודי מהגוי את רשותו, צריך לומר לו במפורש שרוצה לשכור את רשותו, אך אין צורך לומר לו שמטרת השכירות היא כדי להתיר את הטלטול מהבתים לחצר. ולהיפך, אם אמר לגוי שמבקש ממנו רשות לטלטל מהבתים לחצר, ולא הזכיר את עניין השכירות – השכירות אינה חלה.
וניתן לקיים שכירות זו אפילו בפחות מ'שווה פרוטה', כיון שבן נֹח אינו מוחל אפילו על גזילה של פחות משווה פרוטה, ומסיבה זו הוא גם נענש אפילו על גזילה של פחות משווה פרוטה, ומכאן שהיא נחשבת לגביו כממון. ולמרות שבדרך כלל נדרש עבור הקניין ערך ממוני הן מצד המקנה והן מצד הקונה, ובנדוננו הלא היהודי שוכר מהגוי – הקלו בדבר, מפני שאין זו שכירות של ממש, וכנ"ל.
[שו"ע שפב, ה, ומשנ"ב כא; ביאורים ומוספים דרשו, 36; עירובין סב, א, ורש"י]