כפי שלמדנו, ישראל וגוי השותפים בעסק – עליהם לסכם בשעת יצירת השותפות שהעבודה והרווחים של יום השבת ישתייכו לגוי, וכנגדם, העבודה והרווחים של יום אחד מימות החול ישתייכו לישראל. ואם לא סיכמו כן – הגוי נוטל את הרווחים של כל השבתות, ואת כל רווחי החול יחלקו בשווה. ואם סך רווחי השבתות אינו ידוע – נוטל הגוי שביעית מהרווחים, ואת יֶתר הרווחים (כ־85.7%) יחלקו בשווה. ואין הישראל רשאי לכוף את הגוי לחלוק את רווחי השבת בשווה. ויש אומרים שבדיעבד רשאי הישראל לכוף את הגוי לחלוק את רווחי השבת, או ליטול רווחי יום אחד מימי החול כנגד רווחי השבת שנוטל הגוי, אף ללא ההסכם הנ"ל. ולדעת הרמ"א, במקרה שהדבר כרוך בהפסד כספי רב – ניתן לסמוך על דעה זו, ובתנאי שלא דרש הישראל מהגוי לעבוד בשבת, ואינו מזכיר בשעת החלוקה שהוא נוטל חלק ברווחי החול תמורת מה שנטל הגוי מרווחי השבתות. [שו"ע רמה, א, משנ"ב ח, וביה"ל ד"ה וחלקו, וע"פ שעה"צ ה]

ישראל וגוי השותפים בעסק עם ההסכם הנ"ל, ובשעת חלוקת הרווחים התרצה הגוי מעצמו לחלוק את כל הרווחים בשווה – רשאי הישראל לחלוק עמו בשווה, והרי זו כמתנה שהגוי נותן לשותפו הישראל. ויש שכתב שדין זה אמור רק באופן שניהלו רישום מסודר של רווחי יום השבת, ורווחי יום החול שבו עובד הישראל כנגדו, ואחר כך התרצו לחלוק הכל בשווה, כיון שבאופן זה יש ערך להסכם; אך אם לא ניהלו רישום, וחולקים את הימים כרגיל כאילו לא סיכמו מאומה, בטֵל ההסכם, והגוי נוטל את שביעית הרווחים, וחולקים את היֶתֶר. מאידך, אין דין זה אמור אלא כשהתרצו לחלוק בשווה את כל הרווחים כאחד, ככל חלוקת שותפות, ללא התייחסות לרווחי יום זה או אחר; אך אם מחשבים במפורש את רווחי שני הימים – יום השבת ויום החול שכנגדו, על מנת להשלים את הפער שביניהם – נחלקו הפוסקים אם ההסכם מועיל. ובכל מקרה, אין הישראל יכול לכוף את הגוי לחלוק בשווה. [שו"ע רמה, ב, משנ"ב יג, ושעה"צ י; ביאורים ומוספים דרשו, 4]

כל האמור לעיל (ובתקציר לאתמול), הוא בעסק בו עובדים השותפים בתורנות לפי ימים. אבל בעסק בו עובדים השותפים יחד בכל ימי החול, והגוי עובד מדעת עצמו גם בשבתות, ללא כל דרישה מצד הישראל  – רשאי הישראל לחלוק עמו בשווה את כל הרווחים, כיון שהגוי עובד בשבת לצורך עצמו, ולא כדי להרבות את חלקו של ישראל; והרי זה כקבלן העובד לצורך השלמת העבודה המוטלת עליו. ואמנם בדרך כלל כאשר מפורסם שהעסק הוא של ישראל, אסורה אף הקבלנות, משום 'מראית העין', שיחשדו שהגוי עובד עבור ישראל בשבת בציוויו ובשליחותו, כשכיר יום; אך כאן הדבר מותר, שהרי הכל יודעים שהגוי הוא שותף בעסק, ומבינים שעובד מדעת עצמו ולצורכו. והגם שרווחי השבת הם בעצם מתנה מהגוי לשותפו הישראל – כשחולקים את הרווחים, לא יטול הישראל את רווחי השבת בפני עצמם, משום שהם דומים ל'שכר שבת', אלא יטול אותם ב'הבלעה' עם יֶתֶר הרווחים. [שו"ע רמה, א, ומשנ"ב י-יב; ביאורים ומוספים דרשו, 14]