הרב משה גרין
אם פרצה שריפה בשבת, וקיים חשש לפיקוח נפש של אדם שלא יוכל להחלץ מבעוד מועד, כגון חולה, או זקן; או שקיים חשש כי האש תתפשט למבנים סמוכים, הן מעצמה והן על ידי רוח חזקה המנשבת במקום; וכן אם קיים חשש שהאש, או חוֹם האש, יפגעו בכבלי חשמל או במכלי גז וכיוצא בהם – מצוה לכבות את האש, ובמידת הצורך, להזעיק בטלפון את מכבי האש, או אף להזעיק את חברת החשמל, שתנתק את החשמל מהמבנה.
אולם, אם ידוע בוודאות כי אין כל אדם בסביבת האש – וכגון בבנין מגורים, שידוע בוודאות כי כל דייריו ואורחיו יצאו ממנו והתרחקו – וגם לא קיים אף אחד מהחששות הנ"ל, כך שאין כל חשש לחיי אדם כי אם לנזקי רכוש – אסור לכבות את השריפה בידיים. אלא, אם האש אחזה בחפץ מסוים שטלטולו אינו כרוך באיסור – ניתן לטלטלו למקום בו אין חשש להתפשטות האש.
ואם לא ניתן לטלטלו, או שטלטולו כרוך באיסור – ניתן לכבות את האש ב'גרמא', באחד מאופנים אלו: א. רהיט שאחזה בו האש מצדו האחד, מותר לשפוך מים על הצד שאינו בוער, כדי שכאשר האש תגיע לשם תכבה. ב. מותר להניח בסמוך לאש שקיות ניילון, או בקבוקי זכוכית מלאים מים, כדי שיתבקעו מחום האש, והמים שבהן יכבו אותה. (ואם טלטולו כרוך באיסור 'מוקצה', פעמים שהוא מותר, ראה במקורות).
ובימינו, נדיר מאד שלא יהיה בשריפה המתפשטת חשש לחיי אדם, שהרי הישובים מלאים בבתים משותפים מרובי דיירים, באופן שקשה לוודא את יציאת כולם; ואף במקומות שהבתים אינם מרובי דיירים, הרי הם סמוכים זה לזה, או שיש ביניהם צמחיות העשויות להעביר את האש. וכן הישובים מלאים בכבלי חשמל, מכלי גז, וכיוצא בהם. וכאמור, כל שאין וודאות מוחלטת שאין כל חשש לחיי אדם, מצוה לכבותה.
[שו"ע או"ח שלד, ב, כב ו־כו, ומשנ"ב ז, נג ו־עג; וראה משנ"ב רעז, יח; דוגמאות מילק"י שלד, א-ג]