"והגדת לבנך" (י"ג, ח')
באחת מנסיעותיי לחוץ לארץ נזדמן לי מקום מושבי שבמטוס ליד יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. ואדם זה, כפי שסיפר לי בתוך הדברים, היה מהנדס גדול, וגם פרופסור לא קטן… ובקיצור, איש מדע שחושב שיודע הכל ומבין בהכל.
היה חסר לו ב'השכלתו' רק למצוא יהודי כמוני שנראה רב גדול עם זקן גדול, ולהטיח בו את טרוניותיו על הרבנים ושאלותיו על התורה וההלכה.
-"למה אתם, הרבנים!", פנה אלי הפרופסור, "לא יכולים להתגמש קצת עם ההלכה? מה יש? קצת גמישות, ולא תרחיקו כל כך את החילונים…".
עניתי לו: שאלתך אכן דורשת הסבר, אך קודם נניח מעט את שאלתך וספר לי מה מקצועך?
– "אדריכל ומהנדס", השיב והוסיף: "וכעת אני בדרך לחו"ל, להביא תכנית של בנין רב קומות, שהוא פרויקט מיוחד".
– התוכל בבקשה להראות לי את התכניות שהינן, מן הסתם, בתיק הנמצא לידך? שאלתי אותו.
– "בבקשה… אבל מה כבר יוכל כבוד הרב להבין במבט חטוף על תכנית מורכבת ומסועפת?"
– אמת היא שלא אוכל להבין הרבה, אבל להתרשם קצת מעבודתך עם קצת תוספת הסברים אוכל להבין משהו.
האיש התרצה והוציא בהנאה גלויה צרור ניירות. הוא פרש לפניי דפים על גבי דפים. הוא מתאר ומסביר, ואני מגלה התעניינות מעמיקה בתכניות. משתפסתי מעט במה מדובר ביקשתי ממנו: כעת תן לי שקט בבקשה שניים־שלושה רגעים להתבונן בתכניות.
קימטתי את מצחי, כאדם שמבקש לעיין בעיון נמרץ… ונטפלתי לאחד מהקווים המסמנים אחד מיסודות הבניין, שהלכו ובאו בקווים לא ישרים.
לאחר כמה רגעים הרמתי את ראשי ושאלתי: תאמר לי בבקשה, מדוע הקו התחתון שנמצא בפינת דרום־מזרח לא יכול לנוע מעט לכיוון מזרח… וכשיהיה ישר גם יהיה יפה יותר, ופחות מסורבל? מה יש, קצת גמישות פה וקצת גמישות שם, והכל ייראה יותר טוב?
– "ממתי רבנים מבינים בהנדסה?!", השיב לי בלגלוג, "הרי כל הכוח והחוסן של הבניין תלוי בעיקר באותם קווים, וכל תזוזה של מילימטר אחד מסכנת את הכל!
"חוקי ההנדסה חדים וברורים ואין לסור מהם ימין ושמאל כמלא נימה", סיים את תוכחתו הנוקבת.
– וממתי מהנדסים מבינים בהלכה?! השבתי לו כגמולו, הרי כל קיום העולם תלוי בקיום התורה, וכל חוקי התורה שניתנה משמים מיד ה' מלאה חוקים ברורים, ואיך מלאך לבך לתמוה למה אין גמישות פה ושם…
כשאני מבקש גמישות בסך הכל על בניין אחד, ורק על חכמה של מהנדס בשר ודם אחד, ששבועות מספר או חודשים בודדים עמלת על תכנונם, הינך כה סר וזועף, ותורתנו שניתנה לפני אלפי שנים, כאן אתה מבקש מהרבנים המופקדים על שמירת ההלכה שיתערבו בחוקי ה' ויגלו 'גמישות'…
עוד אמרתי לו – אספר לך סיפור:
פעם היה ילד בן עניים שאסף פרוטה לפרוטה עד שהגשים את חלומו שיוכל לקנות נעליים חדשות לכבוד חג הפסח. כשצרור מטבעות בידו הלך אל השוק הערבי שבו הייתה סחורה בזול, ומצא נעליים כלבבו, אלא שלמרבה הצער רק נעל אחת התאימה אל הרגל ואילו השנייה מיאנה להתלבש על הרגל.
הסוחר הערבי שהבחין בצערו של הילד ניסה את כל האפשרויות להתאים את הנעל, ומשלא הועילו כל הדברים אמר לבסוף לילד: "יש לי פתרון עבורך – אם תרשה לי אחתוך מעט מהאצבע של הרגל והנעל תתלבש היטב"…
לכך נדמו כל השוטים המבקשים להתאים את התורה לרוח הזמן, ואינם מבינים שצריך להתאים את הזמן לרוח התורה כשם שצריך להתאים את הנעל אל הרגל ולא את הרגל לנעל.
(הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל)
היה זה באחד מימי חול המועד פסח. נכנסתי עם חותני הגאון רבי יעקב רוזנטל זצ"ל, אב"ד תל אביב, אל בית מרן הרב שך זצוק"ל להקביל פניו ברגל. מרן זצוק"ל חיבב וכיבד מאוד את הגר"י זצ"ל, אשר גדל בירושלים אצל תלמידי מרנא המהרי"ל דיסקין זצ"ל. הוא פנה אלי ואמר בהדגשה: "ער איז א איד פון א פריערדיגער דור" (הוא יהודי מדור קודם).
ביטוי זה שמעתי ממרן בהזדמנויות שונות, וניצלתי את אווירת החג לשאול מהי הייחודיות שישנה ביהודי מדור קודם.
אחרי מחשבה של דקות אחדות נענה מרן זצוקל ואמר: "גם בדור הזה ישנה אהבת תורה ויראת שמים, אבל ישנה בלב תפיסת מקום של דברים נוספים. יהודי מדור קודם הוא יהודי שכל מה שאינו נוגע לתורה וליראת שמים אינו תופס מקום בלבו כלל".
שאלתי: האם יש לנו עצה לחנך גם בדור הזה למעלה זו.
מורי חמי זצ"ל שמע את השאלה וביקש רשות לענות עליה. כשהורשה כמובן, אמר כך: "בהגדה של פסח אומרים 'והגדת לבנך… לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך'. בדרך צחות אפשר לפרש כך: 'והגדת לבנך' – רצונך להגיד ולחנך את בנך, 'לא אמרתי' – לא באמירות ודיבורים תחנך אותו, אלא כיצד תחנכו? 'בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך' – אם אתה תהיה הדוגמה האישית לכל מה שאתה רוצה שהוא יעשה אז תצליח להעביר לו את התורה, לחבבה עליו ולהשרישה בלבו".
מרן זצוק"ל שמע את התשובה, התרומם מעל כיסאו ואמר בהתרגשות: "דאס איז אייכט פון א פריערדיגער דור (גם תשובה זו היא תשובה של יהודי מדור קודם). בדור הזה חושבים שמחנכים בדיבורים. אנשי האמת של הדור הקודם ידעו מהי צורת החינוך האמתית".
(הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א)
סיפר לי אברך מירושלים ששמע את דרשת מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל בכנס חינוך שאמר: "בכל ימי שנות כהונתי כמלמד נערי ישראל, מעולם לא חיבבתי במיוחד את בעלי הכשרון, ולא דחיתי את החלשים שבהם".
אותו אברך נדהם. הוא שלח שליח לראש הישיבה לשאול לפניו: "כיצד זה יתכן? הן לכל מלמד ולכל אבא יש ילדים משני הסוגים, ובאופן טבעי הדעת והרגש נוטה יותר לכיוון המוצלחים ויורדת בהתאם כלפי מי שאינו מוצלח".
השיב לו מרן, שתמיד עמדו לנגד עיניו דברי הגמרא (סוכה כח:): "שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבי יוחנן בן זכאי", ובהקדמת הרמב"ם, כשמונה את כל מעתיקי השמועה החל מ"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'", כותב: "הלל ושמאי ובית דינם קיבלו משמעיה ואבטליון ובית דינם, ורבי יוחנן בן זכאי ורבן שמעון בנו של הלל הזקן קיבלו מהלל ושמאי ובית דינם".
על אף שהוא היה הקטן שבכולם זכה רבי יוחנן בן זכאי להיות מעתיק השמועה ומוסר המורשה לדורו ולאחריו.
לאחר מכן הוסיף מרן: "ואל תתמה על כך שהרי ישיבת וואלוז'ין, שהיא הייתה אם כל חי לעולם של תורה, וזכתה ובראשה עמדו גאוני עולם ומצוקי תבל, מרנא ורבנא הגר"ח מוואלוז'ין וממשיך דרכו – בנו רבי יצחק מוואלוז'ין, ורבי אלעזר יצחק ועוד, זכר צדיקים וקדושים לברכה לחיי העולם הבא, ואף על פי כן הם לא כיהנו שנים מרובות; והיחידי שזכה להיות כיובל שנים על ממלכתו ולהיות ראש הישיבה של כמעט כל ראשי הישיבות בדור האחרון שלפני השואה היה הנצי"ב מוואלוז'ין – שכידוע, בזמן בחרותו היה חלש בכישרון מאוד ורק בכוח ההתמדה שעמד לו זכה לכל זה.
(הגה"צ רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א)
למשמע הקולות והברקים קפצו בני הכפר מעל מיטותיהם
אחד מיסודות היהדות הוא להבדיל בין קודש לחול, בין המותר והאסור, שחלילה לא ישמשו בערבוביה, והדברים יומחשו באמצעות המשל הבא:
כפרי אחד גידל את ילדיו הרכים יחד עם שאר ילדי הכפר, אך משגדלו ובגרו החליט החלטה נכונה: ילדיו לא יצאו עגלונים פשוטים כשאר חבריהם, אלא בכוחם להתפתח יותר ולהיות למדנים כילדי העיר. מה עשה? חסך מפת לחמו ויצא לעיר לתור אחר יהודי טוב שיסכים לבוא אל הכפר ולדור בו עמם, הוא יהיה למלמד ויחכים את בניו תורה.
לאחר מאמצים רבים מצא אברך ירא שמים, שכדי להביא טרף לביתו הסכים לבוא ולהשתקע עמם בכפר למשך ימות השבוע וללמד את הבנים תורה. ואכן, המלמד הגיע והחל במלאכתו נאמנה בטוב טעם ודעת.
לילה אחד קם הכפרי וראה אור בוקע מחדרו של המלמד. הציץ פנימה ולפניו נגלה מחזה מעורר רחמים: המלמד יושב על הארץ ובוכה…! נכנס הוא בשקט והתיישב לצדו, הניח את ידו על כתפי המלמד הצעיר והחל מדבר עמו ברכות, למען יגלה מה מציק לו ומדוע הוא כה ממרר בבכי.
אמר לו המלמד: "וכי אינך יודע מה אני עושה? הרי היה לנו בית מקדש והוא חרב, ועלינו לבכות כל לילה על חורבן בית המקדש, וזאת אני עושה!".
השתומם הכפרי ושאל בתמימות: "האם גם אני יכול להשתתף בעניין? או שאולי צריך להיות בעל מדרגה כדי לבכות על בית המקדש?". השיב המלמד, כי ישנו סעיף ב'שולחן ערוך' המורה שכל אחד ואחד יהיה מיצר ודואג על חורבן בית המקדש, וזה נאמר לכל יהודי באשר הוא, ועל כן ודאי וודאי שגם הוא יכול להשתתף.
מיהר הכפרי והתיישב אף הוא על הארץ, נטל לידיו סידור והחל מתנועע, אך מהר מאוד גילה כי לשבת על הרצפה באמצע לילה אירופי חורפי קר זה כלל לא נעים, כי הקור החל לחדור לעצמות, הוא רעד בכל גופו ושיניו נקשו זו לזו. על כן הוא שאל את המלמד: "האם באמצע התפילה הזו מותר לשתות כוס וודקה כדי לחמם את הלב?"; "כן…", ענה המלמד, "לא מצאנו בשולחן ערוך סעיף שאוסר זאת".
חיש מהר ניגש הכפרי למזנון, הוציא ממנו בקבוק וודקה ושתי כוסות – לתוכן מזג את המשקה והגיש אחת למלמד ואחת לעצמו… המלמד, שלא הכיר בטיבו של המשקה שתה ממנו מלוא לוגמיו… והמשיך לבכות! הכפרי הבין כי המשקה מצא חן בעיני המלמד, ומזג לו כוס שנייה, ולאחר שהיא עלתה לראשו – הכוס השלישית והרביעית כבר נמזגו מעצמן… או אז, כשארבע כוסות יי"ש טיפסו למוחם של צמד החברותא, קמו שניהם מהארץ ופצחו בשירה וריקודים – זמר שיכורים שהעיר את כל בני הכפר…
למשמע הקולות והברקים קפצו בני הכפר מעל מיטותיהם וחיש מהר התלבשו וצבאו על דלת ביתו של חברם ועיניהם החוזות לא מאמינות: בשעה שלוש בלילה עומדים הכפרי והמלמד על השולחן, שרים ורוקדים בצהלה!…
הם ניצלו הפוגה קלה בשירתם של אלו ושאלו: "איזה יום טוב היום? מדוע הנכם רוקדים ושרים?". והכפרי משיב לעומתם: "כפריים טפשים ונבערים שכמותכם, וכי אינכם יודעים שבית המקדש חרב לנו?!…".
כך נראים הטוב והרע כשהם משמשים בערבוביה… חורבן הופך לששון ולשמחה, ויום דין לפסטיבל. החטאים נעשים לשם שמים, ומצוות ומעשים טובים הם 'דיעבד' שיש להסתפק בהם במועט…".
(הגאון ר' יחיאל מאיר צוקר שליט"א)
(מתוך הגדה של פסח 'שוחר טוב')