וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' (דברים א מה)
בתשעה באב היה רבינו הגרי"ש אלישיב זיע"א מאריך באמירת הקינות. הוא היה מתחיל את הקינות בשעה שהיה רגיל להשכים קום בכל יום כדי ללמוד, בשעה 2-3 לפנות בוקר, וביום זה במקום ללמוד כהרגלו היה פותח באמירת הקינות עד שעת התפילה. לאחר קריאת התורה כשהציבור פתח באמירת 'שבת סורו מני', רבינו התחיל לומר מהמקום בו אחז, ואף על פי כן, כשהציבור סיימו את אמירת הקינות הוא עדיין לא סיים, וכשחזר לביתו המשיך לאומרם עוד זמן רב.
בשנים האחרונות נחלש רבנו, ולאחר קריאת התורה היה פורש מהמניין ועולה חזרה לביתו למנוחה, לאחריה המשיך באמירת הקינות ביחידות שעות ארוכות עד שסיים את אמירת כל הקינות.
באחת השנים נכנסתי בשעת אחר הצהריים לבית רבינו, וראיתי אותו יושב על הקרקע ואומר קינות. שאלתי את רבינו: הלא אחרי חצות מותר כבר לשבת על כסא רגיל? השיב רבנו: לא! קינות צריכים לומר דווקא בישיבה על הקרקע.
וכך השיב לי רבינו בפעם אחרת כששאלתי האם אפשר לומר קינות בעמידה: "אמירת קינות היא בישיבה על הקרקע דווקא, בזה ניכרת אבלות. לא בעמידה. [כמו אבלים שצריכים לשבת על הקרקע בשעת ניחום אבלים, אע"פ שבמשך היום רשאים לעמוד – ט"ז וש"ך יו"ד, שפ"ז].
אבלות על החורבן
כבר נודעה בשער בת רבים חרדת רבינו זצוק"ל לקיום 'מנהג ירושלים' בכלל, וכן בעניין ניגון כלי שיר בשמחת נישואין. דעתו היתה שגם ירושלים החדשה שמחוץ לחומת נכללת במנהג זה 'הואיל והכל עיר אחת'. פעם אחת ביטל ברגע האחרון את הסכמתו לבוא ולסדר קידושין, כשנודע לו שבחתונה ינגנו בכלי זמר באורגן. הוא הודיע בצורה נחרצת: שיחפשו מסדר קידושין אחר!
אולם רבינו זצוק"ל התיר לבוא ולהשתתף בשמחת נישואין של קרובי משפחה שאינם מקיימים את 'מנהג ירושלים' ומנגנים בכלי שיר. מפני שעיקר המנהג הוא על החתן והכלה, להעלות את ירושלים על ראש שמחתם, משא"כ על האורחים הבאים לשמחתם. ומה שסירב לבוא לסדר קידושין היה בזה משום עמידה בפרץ.
דעתו היתה שסעודת 'שבע ברכות' היא חלק משמחת הנישואין, והיא בכלל המנהג שלא לנגן בכלי שיר. וכך אמר: "הקפידא היא: 'אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי' – 'שמחתי' הכוונה לשמחת נישואין, וכולל גם את שמחת השבע ברכות". אולם בשמחת אירוסין ['תנאים'] הנערכת בירושלים, התיר רבינו לנגן בכלי שיר. "זה לא שמחת חתן וכלה. הם (עדיין) לא חתן וכלה".
פעם נשאל רבינו: האם מותר לנגן בחתונה באורגן, מאחר וזהו כלי אחד. והשיב: "אסור!". והוסיף: "מותר אפילו עשרה כלים, אבל באיזה כלים? תוף בלבד!" [כלומר: כל כלי זמר אסור, ואפילו כלי בודד. ומה שמותר תוף אינו מפני שהוא כלי אחד, אלא מפני שאינו כלי זמר כלל, אלא כלי קֶצֶב].
וכשנשאל רבינו האם מותר להשמיע קַלֶטֶת של מוזיקה בשמחת נישואין. השיב: אסור! והוסיף ואמר: "אני רגיל לומר על כך, לא התירו כלי שני אלא אצל שבת בלבד"… [כלומר, כל כלי המשמיע קול כלי שיר אסור, וכך גם קלטת, כיוון שנשמע ממנה קול כלי שיר].
(הגרב"צ קוק – מוסף שבת קודש יתד נאמן)