באחת השנים הראשונות של הישיבה בשכונת מטרסדורף, נערכה מסיבת פורים, ואחד הבחורים היה 'פורים-רב'. בתוך הדברים שדיבר בהיותו בגילופין השמיע מילה לא יפה, תהיתי בליבי מה יעשה רבינו, מחד ודאי לא יעליבנו ברבים וגם לא ירצה להשבית שמחת היום, מאידך האם ישב וישתוק על דבר כזה?

"קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט', כ"ז)

מרגלא בפומיה היה לומר שהמון העם טועה וחושב שמצות היום בפורים היא להשתגע, וזו טעות אין שום מצוה כזו, 'ועד דלא ידע' אין הכוונה להשתגע ולהשתטות. הוא עצמו היה דוגמא חיה לקבלת התורה מרצון ביום הפורים, מיד לאחר קיום מצוות היום היה מתיישב ללמוד.

תלמידו מתקופת חו"ל רבי פנחס שטולצנברג מספר: "פעם בפורים הלכנו כמה מבני הישיבה לקיים מצות משלוח מנות ולהקביל את פניו. נכנסנו לביתו ולא מצאנוהו. שאלנו את הרבנית היכן הוא נמצא, והיא ענתה שהוא קיים כבר את מצוות היום והוא יושב ולומד במרפסת. היה זה יום קר מאד, יצאנו למרפסת ושם מצאנו אותו יושב מכורבל במעיל עבה וכובע צמר לראשו ולומד בעמקות ומתיקות נפלאה. למדנו באותו פורים, איך אפשר וצריך בפורים לקיים מלבד כל מצוות היום, את מהות היום, קיימו וקבלו, קבלת התורה ברצון".

היה תמה על מנהג העולם שבלילה שחיובו מדרבנן שומעים את המגילה ברוב עם, שכתב המ"ב שהסיבה שמבטלין ת"ח לקריאת המגילה הוא משום ברוב עם ואילו בשחרית שחיובו מדברי קבלה מתחלקים למניינים רבים.

שאלו את רבינו על הנהוג בישיבות שבארוחת בוקר של יום הפורים לוקחים שתי מנות בחדר האוכל ונותנין אחד לשני כדי לצאת מצות משלוח מנות, האם ניתן לעשות זאת, וענה שס"ל שצריך דעת ורשות ראש הישיבה לכך שכן במשלוח מנות בעינן שיהיה של הנותן ולא של הפקר, ועוד ס"ל שאוכל של ישיבה יש לדון בו אם שייך לבחורים.

היה מקשה לפי המבואר בתשובות הרשב"א (תשו' י"ח) שהטעם שאין מברכין על נתינת צדקה והלואה וכל מצוות שבין אדם לחבירו, היא משום דכל מצוה התלויה באחר ויתכן שהשני לא ירצה בזה ולא יקיים המצוה, לכן אין שייך לתקן ברכה ולפי זה הלא פסק הרמ"א בסימן תרצ"ב שאם נתן לחבירו משלוח מנות וחברו מחל לו או החזיר לו – יצא ידי חובה משום דטעם מצוות משלוח מנות היא להרבות רעות, והואיל והוא הרבה רעות ע"י שחברו ראה שרצה לתת לו יצא יד"ח א"כ מה טעם אין מברכין ברכה על משלוח מנות, הא כיון דאינו תלוי בדעת אחרים שהרי יוצא בכל גוונא?

וביאר שהיות ועיקר מצות משלוח מנות הוא בלב כדי להרבות רעות – לא שייך לברך על מצוה שבלב וכמו שכתב הב"י על ביטול חמץ שעיקרה בלב ולכן אין בה ברכה.

ס"ל שניתן לתת מתנות לאביונים בצ'ק דחוי היות וניתן לקנות בזה היום ואף אם התאריך של הצ'ק דחוי בכל זאת מקיימים המצוה.

"וכן לא יעשה"

מספר הג"ר משה סאקס מו"צ העדה החרדית בקרית מטרסדורף: באחת השנים הראשונות של הישיבה בבניינה החדש בשכונת מטרסדורף, נערכה מסיבת פורים ואחד הבחורים היה פורים רב. בתוך הדברים שדיבר בהיותו בגילופין השמיע מילה לא יפה, תהיתי בליבי בשעת מעשה מה יעשה רבינו, מחד ודאי לא יעליבנו ברבים וגם לא ירצה להשבית שמחת היום. מאידך, האם ישב וישתוק על דבר כזה?! רבינו קם ממקומו בשקט, נטל את מעילו ויצא מהאולם, נפעמתי מחכמתו, מחד לא העליב ופגע והשבית השמחה, אך מאידך לא שתק, ונתן לבחורים להבין בעדינות: "וכן לא יעשה".

כח הצדקה

מרגלא בפומיה לצטט את דברי הגר"א עה"פ (משלי י, ב) "וצדקה תציל ממות", הצדקה לא די שהיא טובה "בעצם" אלא מועילה יותר מכל דבר שמציל אותו מהמוות, "ואין דבר שמועיל בעולם יותר מזה" ובמקום אחר כותב הגאון שבו ברגע שמקיימים מצות צדקה הברכה תחול. כן היה מביא את דברי רבינו יונה שאומר (שערי תשובה שער ד' אות י"א) שמן המצוות היחידות שמגינות מן הייסורים גם למי שעבר על חייבי כריתות ומיתות בית דין לאחר שעשה תשובה כדי להינצל מן הייסורים היא מצות צדקה שמלבד זאת שמצילה מן המוות מצילה גם מייסורים.

מתוך דרגתו בבטחון חושי באמונת דברי התורה היה מבטיח לתמכין דאורייתא שיזכו בזכות מצות הצדקה לכל מילי דמיטב, ואכן ברכותיו עשו רושם למאות ולאלפים וכשהיו מדברים איתו על זה ושואלים אם הוא מחולל מופתים, היה מתפלא, הלא דבר פשוט הוא שאם כך אומרים חז"ל זה מתקיים ומה זה נוגע אלי?!

מכח אמונה צרופה זו שכל הברכות טמונות במצות הצדקה לא היסס לפעמים לבקש צדקה גם מאנשים שידע שאין להם את האפשרויות הכלכליות ואפילו מאברכים דחוקים למרות שידע וחי את עניים ולחצם, בכל זאת כשראה שזקוקים המה לישועה, מתוך אמונה חושית שבדרך זו של צדקה יזכו בבירור לישועה, ביקש מהם תרומה לישיבה שכלול בה גם מצוות תלמוד תורה שהיא כנגד כולם וגם תמיכה באברכים שהם בחלקם הגדול בגדר עניים וכך יזכו בה בבירור.

הוא לא היה מבקש צדקה מכל הבאים להתברך אלא בעיקר מאלו שנזקקו לישועה, היה מציע בדרך כלל לתרום לישיבה במשך שנה את מעשר הכספים מהכנסותיו ובכך לזכות לישועה. בדרך זו נושעו אלפי משפחות שראו עין בעין את הישועה כשנענו לבקשתו.

מספר הרה"ג רבי אפרים קראהן: "כשהייתי אברך צעיר שאלתי את רבינו: 'בישיבה אנחנו שומעים מהרבי שיחות על שגב חשיבות התורה שאין למעלה ממנו, ושבלי תורה זה לא חיים וכמה שצריך לנצל כל רגע לתורה, והיא המצוה הגדולה ביותר ואילו כשמגיעים לבית רבינו לבקש עיצה וברכה וישועה, מדבר רבינו בעיקר על מעלת הצדקה?'

חייך רבינו ואמר: 'אין ספק שלימוד התורה הוא הדבר החשוב ביותר, אבל תורה זה משפט ומהותו דין. אבל אלו שבאים לביתי לבקש ברכות ולשטוח צרותיהם, הם צריכים בדרך כלל להנהגה של לפנים משורת הדין וכדי שיזכו לישועה כזו אני מעורר אותם למצוות הצדקה שהיא מעוררת מידת הרחמים, כי במידה שאדם מודד מודדים לו'.

(מתוך 'מגדלותו ומרוממתו)