"נח איש צדיק"
היכרותי עם רבי ניסים היתה מילדותי, כשגדלתי ברמת אהרון והתפללתי בבית מדרשו. מה שתמיד הרגשתי במחיצתו, זה שתמיד התשובה ניתנה לשואל בנועם ובסבלנות, שהשואל חש שהוא ושאלתו הכי חשובים, ויש לרב בשבילו את כל הזמן שבעולם. זאת בזמן שהוא היה מהאנשים העמוסים בעולם, ת"ח ומתמיד עצום שדקותיו מדודות, ובכל זאת 'תלפיות' – תל שכל פיות יהודי העולם פונים אליו ומצפים להכרעתו, אם בהבנת עומק העיון בסוגיה מסוגיות הש"ס, אם בהלכה בכל חלקי השו"ע, ואם בהליכות הקהל והפרט היהודי באשר הוא בעולם.
מידותיו הנפלאות הטעוני מצעירותי לחשוב, שגם עבורי יש לו זמן וזמנים טובא, ולכן במשך השנים ההן, זכיתי ללוותו פעמים רבות מביהמ"ד לביתו לאחר תפילות ש"ק, ולפעמים אף לעלות לביתו, ולנצל זמן זה לבירור שאלות בסוגיות הגמ' וסוגיות הלכתיות שונות. מאור פניו והנועם המופלג בהם השיב לי, גרמו לי לאט לאט להעז יותר ויותר, ולשאול גם מה הנימוק המלא לתשובתו, אולי אפשר לשאול עוד שאלה, מה נכון לנהוג במצב זה ובמצב אחר וכו'.
תוכלו לספר מעשה אחד מעניין מאותה תקופה?
אחד?! יש הרבה… אספר לכם משהו מאפיין: באחת הפעמים שעליתי לביתו לשאול שאלה, הרחתי ריח עז של תבשיל חרוך. היות וכבר הרחתי פעם אחת בבית מרן את אותו הריח השרוף, ניצלתי רגע של המתנה עד שאכנס לרב, ושאלתי את נאמן ביתו המסור, הרב אברהם ישעיה קרליץ הי"ו: "הריח השרוף הזה, מוכר לי, חבל שזה נשרף, האם זה מה שהרב יאכל עכשיו?". והשיב לי: "כן". שאלתי, "האם מאכלו כל כך מסובך שזה לא מצליח ונשרף?", והראה לי שמאכלו של הרב פשוט במיוחד וקל להכנה – דומני דייסת קוואקר מבושלת בחלב, והסביר: "הרבה פעמים אחרי יום עמוס, כאשר סוף סוף אני מצליח לגרום לכך שהרב כבר יתיישב לאכול את מנתו, נשמעות דפיקות בדלת, ואז הרב מצווה עלי לסלק משולחנו בזריזות את הדייסה ולהכניס מיד את השואל, כביכול הוא רק המתין לו ולשאלתו.
"הרבה פעמים השאלה מתארכת, כך שהאוכל התקרר לגמרי, ואז כשפלוני הולך, אני מחממו שוב ומהר כדי שהרב לא יודיע לי שהוא מוותר, וכבר לא צריך לאכול או שמספיק מה שכבר טעם. קורה לא פעם ששוב נשמעות דפיקות וחוזר חלילה. וכשמחממים דייסה שכזו שוב ושוב, או כשמשאירים אותה על האש בתקווה ששוב ניתן יהיה להגישה, זו התוצאה, דייסה חרוכה…".
שאלתי: למה לא להכין לרב תבשיל חדש, זה חרוך בצורה קשה וריחו נודף כשרוף ולא אכיל? וענה לי: "אתה חושב שלא ניסיתי? הרב אסר עלי ואמר לי שהוא אפילו מעדיף את זה ככה, שרוף".
הודעתי שאני הולך ואבוא בפעם אחרת. אמר לי הרב אי"ש קרליץ, שזה כבר לא יעזור. "אמרתי לו שאתה כאן, והוא לא יאכל כעת עד אחרי שתסיים. עדיף שתיכנס ותשאל את מה שיש לך לשאול".
בלית ברירה נכנסתי לרב שקיבלני במאור פניו, והטמנתי את שאלתי הארוכה והמסובכת אותה התכוונתי לשאול, ובמקומה שאלתי שאלה קצרה ופשוטה, וקבלתי תשובה ברורה כתמיד. כאב לי מה שראיתי עם התבשיל, חשבתי להיות קצת 'חכם' והעזתי ושאלתי את הרב שאלה עקיפה: "מה הדין באחד שהכין תבשיל, ותבשיל זה נחרך קשות וריחו נודף וכנראה לא אכיל, אבל מכיוון שהוא מאוד עמוס או לא רוצה להטריח אחרים למענו, הוא אוכל זאת כך כשהוא חרוך – האם אפשר לברך עליו על אף הטעם השרוף העז?"
הרב חייך את חיוכו הבלתי נשכח, והמלמד שהבין היטב את כוונתי הנסתרת – והשיב לי במילותיו המדודות שנצרבו כמכווה בתודעתי: "תלוי מה הסיבה שאדם אוכל. אם אוכלים גם בגלל שזה טעים, זה דבר אחד, אבל אם אין כל עניין באוכל כשלעצמו, ואוכלים רק לקיום הגוף לעבודת השי"ת, אזי אין כבר יחס לטעם וריח ואין שאלה"…
ואז הוא שואל אותי: "מה היתה השאלה האמיתית שבגללה הגעת?", עם דמעות בעיניי ביקשתי את סליחתו, והתנצלתי על כך שלא ידעתי כלל שהרב דחה את ארוחתו בגללי ובאתי בלי תיאום, בקשתי שהרב יחוס עלי ושלא נדון כעת על הנושא הסבוך, ואשוב בהזדמנות אחרת, ובס"ד הוא הסכים. מאז השתדלתי להגיע רק בשעות שאין בהם 'חשש סעודה' או בתיאום.
המצב שאליו הורגלתי במשך שנים לשאול את הרב בפרוטרוט, והנועם והחן בהם השיב לי, גרמו לכך שגם לאחר שנים, כשנהייתי לדיין בבית דינו הגדול, המשיך לאפשר לי להגיע, לשאול וללבן פס"ד שונים, כמו גם לבאר לי טעמן של הנהגות שונות שהנהיג בביה"ד ובענייני הקהל, בהן התגלו לפני ובמלוא הדרן, מידותיו הנפלאות וחכמתו העצומה יחדיו – הכל כמובן לפי הבנת הכלי הקטן שלפניו.
מה למשל שמעתם על סדרי בית הדין?
הוא הסביר לי פעם בעקבות מאורע שאירע בביה"ד – מדוע בביה"ד שלנו אין שולחן נפרד לדיינים ושולחן נפרד ומרוחק יותר למתדיינים, וכפי שנהגו בהרבה מקומות? הכי חשוב זה להגיע לחקר האמת ולנסות להשכין שלום בין הניצים – כשיושבים בריחוק זה יותר ניכור, והסיכוי להשיג את האמור – קטן. כשיושבים בקירוב, הסיכוי גדל ומרוויחים עוד כמה דברים:
כדי שירגישו 'היימיש', שהרי ביה"ד זה דבר מלחיץ, ויש אנשים שמעמד זה גורם להם להתבלבל בטענותיהם, אבל כשיושבים מסביב לשולחן אחד בנעימות כמו בסלון בבית, זה הרבה יותר נעים – שהרי כולנו יושבים לברר יחד את ההלכה ואת רצון ד' – כך גם גדל משמעותית הסיכוי להשכין שלום בין הצדדים – דבר שאכן קורה לא מעט במסגרת ביה"ד.
זאת ועוד, כשאדם מרגיש 'היימיש', הוא גם מספר דברים שתכנן להסתיר ולא לספר, פשוט נעים לו, דבר שלא ייתכן כאשר הוא מרגיש במקום קר ומנוכר.
דבר נוסף לפעמים הדיינים מרגישים שהסיפור לוט בערפל, או שמישהו מסתיר משהו, הניסיון מראה שלפעמים בלהט הדברים – הצדדים מתעמתים גם ישירות ביניהם בביה"ד, והם לוחשים סודות כלפי הצד שכנגד, תדע לך שאני יודע שכך וכך… הרבה פעמים בכך טמון פתרון התעלומה, זה מועיל לדיין רק אם הוא קרוב אליהם דיו, ואם הם אכן מדברים.
וכממתיק סוד הוסיף רבי ניסים: "בשביל זה כדאי לפעמים לדיין אפילו קצת להתנמנם"… ואז הלה לא יפחד לגלות סודותיו. כמה חכמה, כמה ענווה וכמה חתירה לאמת יש כאן, מי יודע מה חשבו בזמנו אותם בעלי דינים שראו את רבי ניסים מנמנם קמעה? טוב שלפחות עכשיו הם יידעו…
אתן לכם דוגמא נוספת: בעקבות מקרה מסובך נוסף שלובן בביתו, אמר לי: "כדאי שבכל הרכב יהיה גם דיין שבטבעו הוא 'גלאט במחשבתו' וממש לא 'מסולסל ומפולפל במחשבתו' – לפעמים יש מי מהצדדים שבאמת הוא 'גלאט בטבעו ובמחשבותיו', ואם יישבו לדין רק דיינים שבקיאים בסלסולים ובחשבונות רבים, ייתכן שלא יאמינו לו ויחפשו מה היו חשבונותיו, הגם שייתכן שלא היו כאלו, ולזה כדאי שיהיה לפחות דיין אחד שהוא 'גלאט במחשבתו', כך שיאמר דברי פלוני אינם מופקעים כלל ואל לכם לחשדו, גם אני הייתי עושה כך וכו'".
וכאן חוזר הגר"א אטיאס שליט"א לנושא הערכאות:
היה בביה"ד מצב דברים אחד, בו באופן קבוע ראו שהדברים אצל רבי ניסים שונים לחלוטין וזה – הליכה לערכאות!
כשראה שעומד מולו אדם שמתעקש ללכת לערכאות, או שהלך כבר חלילה ומסרב לחזור בו, אזי צבע פניו הנעים השתנו באחת, החיוך והרוך התמידי נעלמו וגוון פניו סמקו – כשאני כשלעצמי פירשתי את הדברים לפי הבנתי הדלה, שהיה זה מכאב ומבושה:
'כאב' – על עוון המרידה, שאדם חרדי, לכאורה, בוחר לחלל ולעזוב כבוד שמים וכבוד תורתנו הקדושה, ולהמירה בחוקי הבל ובורות נשברים, של ערכאות אסורות אשר לא יכילו המים. ו'בושה' – על שהגענו בדורנו למצב שכזה, בו אדם בוחר בחוקי השפחה הבזויה והנמאסת – ערכאות, וממליכה תחת חוקי הבירה הגבירה – חוקי תוה"ק, חוקי חיים ואמת שניתנו לנו ולאבותינו מהקב"ה בסיני ושמסרו נפשם עליה, ונמצא כבוד האדם נזר הבריאה מתחלל לפניו!
התפעלתי תמיד לראות איך השקט והשלווה המופלגים בכל עת – התהפכו, ועוצמה נשגבת של האדם השלם, שהוא ראה יהודי ההולך לערכאות על כל המשתמע מכך – ואת כל זאת, נפשו השלמה והעדינה, אבל האמונית וההלכתית היוקדת – לא יכלה לסבול. ראו זאת מיד על פניו והכאב גם פרץ החוצה.
יש פן שהרבה פחות ידוע בציבור הרחב על חומרת הערכאות, והוא: על אף הרושם החיצוני, שלכאורה יושבים בערכאות אנשי משפט מלומדים, הרי שעומק נגיעתם, טלאי חוקיהם וכלליהם המעוותים, כמו גם ה'עם-ארציות' וחוסר יכולת ניתוח והבנה בסיסית של הסיפור, אותו יודע לעשות יותר טוב כל בן ישיבה מוצלח שעמל רבות בעיונו בים התלמוד – גורמים לא פעם לחוכא ואטלולא כזה, שצריך להיות 'קרומער' של ממש כדי לחשוב שכדאי ללכת לשם – שלא לדבר על השנים הבלתי נסבלות שעד לפסק שלהם, והעלויות האדירות הכרוכות בכך.
מה ראיתם אצל רבי נסים עוד בהקשר לערכאות?
היה מצב מיוחד, שבו תמיד פני רבי ניסים הפיקו הנאה מרובה – כשהיו מספרים לו על 'שטות נכבדת' של שופטי הערכאות, או על מבוכה גדולה שהייתה למי מהם בשיקול דעתו וכיו"ב, או אז היה נראה עליו כעין מה שמסופר על מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל, כי בעת שהיה לומד בעיון את עשר המכות שהקב"ה הביא על המצרים, היה שרוי בשמחה ובהנאה מרובה – שהרי במיעוט כבוד הערכאות מתרבה כבוד שמים ובמיעוט כבוד השפחה, מתרבה כבוד גבירתה, וזה עוד סימן ברור ומובהק לאהבת השי"ת שפיעמה במרן זיע"א.
תוכלו לתת לנו דוגמא?
יש רבות: פעם הופיעו בביה"ד זוג בעלי תשובה שעמדו להתחתן, ובקשו שביה"ד יערוך ביניהם הסכם. מניסיון – אני מבקש שקודם כל הם ינסחו בעצמם הסכם כרצונם ובכתב ידם, ורק אח"כ אנו נשפר אותו כך שיחול קניינית וכו', כך אכן נעשה גם במקרה זה, כאשר סעיף מרכזי בו שניהם חפצו הוא: שבכל מצב וזמן – חינוך הילדים ומקומות לימודם יהיו חרדים בלבד. הם התחתנו, נולדה להם ילדה והם נהגו כחרדים לכל דבר, לרבות שליחתה לגן או בי"ס חרדי. לאחר כמה שנים האישה חזרה, לצערינו, לסורה, חפצה להתגרש ותבעה אותו בערכאות, שם התגלע ויכוח מר, מכיוון שהאם חפצה לשלחה לחינוך חילוני, והבעל לא יכול היה לחשוב על כך – מה עוד שהרי ישנו הסכם מפורש!
הג' טענה 'כנהוג' שההסכם נכפה עליה ע"י ביה"ד, ושופטת הערכאות קפצה על המציאה והזמינה אותי לדיון פעם ופעמיים. בהוראת רבותיי ובראשם מרן רבי ניסים, נאלצתי להופיע שם, וכששמעתי את הטענות, הצגתי את כת"י של המתלוננת ובו היא דורשת זאת וכו', ותיארתי איך שהיא דרשה זאת בתוקף אף יותר ממנו וכו', ולכן לדעתי זכותו של הבעל לדרוש חינוך ואופי חיים חרדי מובהק.
ואז שאלה אותי שופטת הערכאות: "הרב אטיאס, אני יודעת שיש אצלכם מושג של רוב, ואם כן מדוע לא תבין שרוב חייה של הגב' היא חיה כחילונית והולכים אחרי הרוב?"… בס"ד השבתי מיד: "האם מקובל עליכם שחייל בן 19 כבר נוהג ויורה בנשק ובטנק ומפציץ במטוס? הכיצד? והרי רוב חייו הוא היה קטין? וברור שמה שקובע הוא מועד קבלת ההחלטה ודעתו השלמה שהיתה אז". (היו אז עוד אנקדוטות משעשעות, המשקפות בורות ושיקול דעת תמוה, אותם תיארתי בפני רבי ניסים – לא אשכח את הנאתו וחיוכו למשמע הדברים).
דוגמא נוספת:
פעם התקילו אותי עו"ד שניהלו בפני בוררות מורכבת, בה חלק מהנושא היה איסור פנייה לערכאות, והעמידו אותי בפני מצב רגיש, בו שוחח אותי שופט ערכאות בכיר ואמר: "שמעתי עליך, ואני מתפלא מדוע הנכם סוברים שאסור על פי הדין לבוא אלינו, ושיש בכך גזל, בעוד שאני סבור שעל אף שהנני אתאיסט, בכ"ז אני אדם ישר והגון ממונית עד מאוד".
העברתי נושא ופתאום שאלתי אותו: "הגיע אלינו לביה"ד פועל מוסלמי שתבע את מעסיקו היהודי. אחת מתביעותיו היו, שהיות וכל חבריו בעבודה ובסביבת מגוריו הינם יהודים, הוא רוצה לקבל מהמעסיק את חופשות החג שלו במקביל לחבריו היהודים, פסח, סוכות וכו'".
"מה דעתך?" – הוא שאל אותי.
"לדעתי הפועל צודק", השבתי, "סביבתו יהודית וראוי לאפשר לו זאת, אלא שחברי הדיינים חולקים עלי". "אני מתפלא עליך", אומר לי שופט הערכאות, "כיצד זה עולה על דעתך לתת לו את ימי החג של היהודים, והרי הוא מוסלמי ומה לו ולחגי היהודים? כנראה שזה רק משום שחגי היהודים רבים יותר"…
לתשובתו זו בדיוק המתנתי – "הלא הגדרת את עצמך כאתאיסט רח"ל, כזה שאינו חוגג שום חג יהודי, וכיצד זה תגדיר את עצמך כאדם הגון וישר בממונות, הגם שהנך מקבל בתלושי המשכורת המכובדים מאוד שלך, את כל ימי החגים היהודיים בהם אינך מכיר כלל?". הוא נבוך מאוד והשיב: "מעניין, לא חשבתי על כך". השבתי: "אני מניח שכעת תבקש מחשב השכר שלכם, שיחשב כמה ימי מועדים קיבלת במשך כל השנים, ותורה לו לקזז זאת ממשכורותייך הבאות, ובוודאי שתמליץ כך גם להמוני חבריך שדעותיהם זהים לדעותיך, ואני בטוח שזה יעשה הרבה רעש ונקרא על כך בעיתונות"… לא אשכח את הנאתו וחיוכו הרחב של רבי ניסים למשמע הדברים.
אסיים בדוגמא נוספת: לפני כמה שנים התפרסם, ששופטת ערכאות אחת ביטלה את הדוחו"ת שעיריית ת"א חילקה לעסקים שהיו פתוחים בליל ש"ק רח"ל, בקבעה, כי לא כתוב בחוק מתי נכנסת השבת ומשכך, יש ללכת לפי התאריך הכללי, כלומר ששבת נכנסת וחלה רק מחצות ליל ש"ק, כלומר מ-12 בלילה ומשכך, כל הדוחו"ת שחולקו קודם לכן בטלים!
הגר"א אטיאס שליט"א מסיים: ודאי זה לעילוי נשמתו של רבי ניסים זצוק"ל לחזק נושא זה. היתה לי מחשבה איך לחזק דבר זה אצל היראים, גם בכך שבכל עת ומקום בו נאלצים אנו להזכיר את בתי המשפט הערכאות שלהם, או את שופטי הערכאות ופסיקותיהם, ולרבות בעיתונות החרדית – נצמיד לכך תמיד את התואר 'ערכאות': שופט הערכאות פסק שכו"כ, בית משפט הערכאות פסק כך וכך וכו' או סתם להסתפק במילה 'ערכאות', כגון: 'ערכאת המחוזי פנתה היום וכו' – דבר זה ייצור חייץ בדיבור וממילא גם במחשבה.
(מתוך –יתד נאמן, סוכות תשפ"א)
