"אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" (יז ט)
טרם אבוא להעלות מזכרונותיי על רבן של כל בני הגולה, מרן רבי אלעזר מנחם מן שך זצוק"ל, ברצוני להקדים נקודה חשובה, המייחדת את דמותו של רבינו: במשך רוב שנות חייו, לא הכיר מרן ולא התעניין בשום דבר בעולם, מלבד בדבר אחד: לימוד התורה והרבצת התורה. לא היתה זו 'הסתגרות' או 'בריחה' מהוויית העולם הזה, הוא פשוט לא הכיר עולם אחר מלבד ד' אמות של הלכה, ולכן לא היה שייך במציאות לדבר עמו על נושא אחר.
כאשר צורף מרן בשנת תשי"ט למועצת גדולי התורה, ספרתי על כך למרן הגרי"ז מבריסק. לשמע הדברים העלה הגרי"ז בת שחוק על שפתיו, ושאל אותי: "תגיד לי ר' שלמה, ר' לייזר'ל שלנו מסוגל לשבת במועצת גדוה"ת? הלא הוא שייך אך ורק לתורה, ואינו יודע מאום מענייני העולם הזה, כל כולו תורה בלבד!".
בניגוד למצופה ובניגוד מוחלט לדרך הטבע, הפך מרן למנהיג בחסד עליון של כלל ישראל. מצודתו הייתה פרוסה על כל רחבי תבל, ולא היה דבר גדול או קטן בעולם התורה שלא היה מעורב בו. הוא זכה להתקבל כמנהיגם הבלתי מעורער של כלל ישראל.
אין לנו כלים להבין את כוחותיו של מרן, כיצד היה שקוע כל כולו בתורה, ובד בבד היה מנהיג של כלל ישראל, וזאת יחד עם התמסרותו לכל יחיד ויחיד. חידה סתומה היא בעינינו, כיצד הספיק, כיצד הכיל המועט את המרובה. חשבנו שהכרנו אותו, אך היינו רחוקים מזה מרחק רב.
מאלפים ביותר בעניין זה הם דברי הגרש"ז אויערבך. בני רבי יצחק (שהוא חתן בתו) שאל את הגרש"ז: "מקובל שבכל דור ודור יש ל"ו צדיקים נסתרים. האם הם קיימים גם בדורינו?". הגרש"ז השיב בוודאות שאכן ישנם כאלו גם בדורנו.
בני הוסיף לשאול: "אומרים, שהצדיקים הללו מסתתרים בלבוש של בעלי מלאכה פשוטים, ובדורינו נוקבים בשמותם של בעלי מלאכה שהתנהגותם כפשוטי עם, אבל לפי טענת העם הם צדיקים נסתרים". הגרש"ז ענה בפסקנות: "לא! לא אלה הם הצדיקים הנסתרים".
שאל בני: "ובכן, מי הוא מהצדיקים הנסתרים בדורנו?" – ענה לו הגרש"ז: "אתה מכיר אותו היטב, הוא רבך, הגרא"מ שך!". בני שאל בתמיהה: "הסבא קובע שמרן הגרא"מ שך הוא מהצדיקים הנסתרים?! הרי אין אדם מפורסם ממנו בדורנו!". השיב הגרש"ז: "עד כמה שהגרא"מ שך מפורסם, אין אפילו אחד שמכיר באמת את גדלותו הפנימית. החלק הנסתר שבו גדול לאין ערוך מהנגלה שבו. האתכסיא עולה הרבה הרבה על פני האתגליא".
הגרש"ז הוסיף ואמר: "לולא שהפן הנסתר שלו עולה על הנגלה, בלתי אפשרי היה להגיע לאותו שיעור קומה שאנו רואים אצלו בגלוי. משל למה הדבר דומה? לבניין המתנשא לגובה רב מאד, שאינו יכול להחזיק מעמד אלא אם כן יסודותיו הטמונים באדמה, הם עמוקים וחזקים ביותר"…
מן הענין להוסיף כאן, כי מרן עצמו היה רגיל לומר בשם רבי ישראל סלנטר, שבזמננו לא יתכן שיהיה 'צדיק נסתר', ונימוקו עמו: "יהודי אשר כבוד שמים נוגע לליבו, אינו יכול להסתגר בד' אמותיו בזמן שהאש בוערת מסביבו, כאילו אין זה נוגע לו. עליו לצאת למערכה ולפעול ככל יכולתו למען כבוד ה' ותורתו". מרן הזכיר את הדברים בנאומו בכנס היסוד של 'דגל התורה', שהתקיים בבנייני האומה, בתשרי תשמ"ט.
למרות שהנהיג את הדור ביד תקיפה ובעוז, מרגלה בפומיה: "כשלעצמי אינני יודע שום דבר. כל הידוע לי זה מה שקיבלתי מהחפץ חיים, מר' חיים עוזר גרודז'ינסקי, מהחזון איש ומהרב מבריסק. ואם מתעוררת איזו שאלה בין בענייני ציבור ובין בעניין של הפרט, אני מסתגר וחושב: 'איך היו מכריעים בענין זה ר' חיים עוזר והחפץ חיים'…".
ראיתי לנכון להעלות מספר קווים שהיו ייחודיים לדמותו של מרן, כדי שהצעירים שלא זכו להכירו, יוכלו לתאר לעצמם במשהו את הייחודיות שהיתה בו במרן, ועל ידי כך יבינו כראוי את דבריי על מרן.
מי שיתבונן על חיי מרן התבוננות שטחית, יתרשם כי מרן הוא אדם שחי בתוכנו, כאחד מאתנו. הוא התפלל, למד, אכל וישן ככל אחד מאיתנו. אם יעמיק מעט בתולדותיו, יראה גם שאין אדם שהיה קשור ומעורב יותר ממנו בהוויות העולם. מחדרו הצנוע הקיף עולם ומלואו, ידע את כל אשר נעשה, ודאג ללא הרף למחסורם הרוחני והגשמי של מוסדות התורה ושל יחידים אין ספור.
אך האמת רחוקה מהשקפה זו. רגליו היו, אמנם, מוצבות בעולם הזה, אך ראשו הגיע השמימה… עיקר הווייתו, עיקר יניקת חיותו, הייתה מן העולמות העליונים. הוא חי ופעל בעולם הזה, אך רוחו ומחשבתו היו דבוקות בעולם הבא, בעולם שכולו טוב.
"עוד מעט אפגש עם רבי עקיבא…"
באחד מביקורי האחרונים אצל מרן ראש הישיבה, בערוב ימיו, פנה מרן אלי ואמר: "ברצוני להשמיע לך דברים חשובים, ואני מבקש שתרשום את מה שאומר לך". בקשה כזו לא היתה דבר שבשיגרה אצלו.
מרן פתח ואמר: "מימי לא היה לי יום אחד טוב. תמיד היו לי צרות, יגון ואנחה, אך בכל זאת אני אדם מאושר! עוד מעט, זה יכול היות בעוד שנה, חודש, כמה ימים ואולי גם עכשיו בעוד אנחנו מדברים, אפרד מהעולם. כאשר אגיע לעולם האמת, אצטרך לתת דין וחשבון בפני הקב"ה. יודע אני 'אז מען וועט מיר שמייסען' (שילקו אותי) על כעס, גאווה וכבוד (בהזדמנות אחרת אמר גם על ביטול תורה), אבל אחרי כל זה, אשמע את הקב"ה אומר 'סלחתי'. אחרי זה אוכל להיכנס לגן עדן, ולהיפגש עם רבי עקיבא וחבריו. האם אתה יכול לתאר לעצמך איזה עונג ואושר הוא להיפגש עם רבי עקיבא?! ומכיון שאני מרגיש את האושר הזה, הרי ממילא אני מאושר כבר עכשיו, ולמרות הימים הרעים שעוברים עלי – הרי זה כאין וכאפס לעומת ההרגשה שלי על מה שיהיה לי שם"…
צרותיו בעולם הזה, מהם נטל מלוא חופניים לא השפיעו עליו במאומה, משום שלבו לא היה כאן, הוא היה שם, יחד עם רבי עקיבא… כאותו אדם שהוא בדרכו לביתו לאחר פרידה ארוכה, ומרוב שמחה וציפיה אינו מרגיש כלל בטלטולי הדרך…
"הימים הכי טובים שלי"
פעמים רבות סיפר לי מרן על הסבל שהעבר בחייו, והוא אף הזכיר זאת ברבים בהזדמנויות שונות, כמו בחתונות נכדיו: "מאז ומתמיד הייתי ביישן. בזמן שלמדתי בסלבודקה, הבחורים הלכו לאכול 'ימים' ('טעג') ואילו אני, בגלל היותי ביישן, לא יכולתי לאכול 'טעג', והסתפקתי במה שנשים צדקניות הביאו לבית המדרש – לחם יבש ממה שנשאר להן. מים היו שם… הייתי חי במשך כל השבוע על לחם ומים. 'פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה'… יוצאת מן הכלל היתה השבת – בה חובה לאכול סעודה, הלכתי לבעלי בתים לאכול את שתי הסעודות, שלפי ההלכה חייבים לאכול, אך בסעודה שלישית, עליה נאמר: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' העדפתי להישאר רעב ולא ללכת לבעלי בתים.
ישנתי בבית המדרש על ספסל, והנחתי בול עץ מתחת לראשי. מעולם לא היתה לי כרית… היה קר, ובא מישהו שהיה לו מעיל קרוע, ראה שאני קופא מקור, וכיסה אותי בו…
מעולם לא היו לי נעליים שלמות. לא היה לי כסף להחליף סוליות, ונעשו בהן חורים. הנעליים גם היו קרועות ולבסוף נקרעו, אצבעותי יצאו מהנעליים… החליפה היתה מרופטת, חולצה היתה לי רק אחת, אותה כיבסתי בערב שבת, כדי שלשבת תהיה לי חולצה נקיה לכבוד שבת. במשך הזמן החולצה נקרעה…
אך למרות כל זאת אמר לי מרן: "אלו היו הימים הכי טובים שלי. הייתי שקוע כולי בלימוד ולא ידעתי דבר ממה שמתרחש בחוץ"…
כבר בימי עלומיו, בעודו נער צעיר, חי מרן את 'חיי העולם הבא'. ימים אלו היו ימים מאושרים, "הימים הכי טובים שלי", יותר טובים מהימים שישב בכבודו של עולם, משום שהיה חי "ימי שמים על הארץ". הוא היה מאושר, כי ה'עולם הזה' שלו לא היה 'עולם הזה', הוא היה כולו 'עולם הבא'.
שמחת החיים
מרן העיד על עצמו שלא היה לו יום אחד טוב בימי חייו, ובכל זאת הוא היה מלא וגדוש בשמחה. תמיד התפעלתי – ממש יצאתי מכליי – משמחת החיים של מרן, שאף השפיעה על כל סביבותיו.
פעמים רבות נכנסתי אליו כשהיו כישלונות, ולא הצלחנו להעביר דברים שהוו את צפור נפשה של היהדות החרדית, או בזמנים בהם מצב רוחי היה ירוד בגלל סיבה כל שהיא. מיד כאשר נכנסתי לחדרו, עברה אלי שמחת החיים שלו. לפתע, כל הדאגות והצער שהעיקו עלי – כאילו לא היו. לא יכולתי להבין איך אפשר לדאוג! שמחתו של מרן דחתה כל דאגה ומועקה.
כשביקר אצלו הנדיב הגדול ר' משה רייכמן, שזכה לתמוך ביד רחבה במוסדות התורה, אמר לו הרב שך: "אני מקנא בעוה"ב שלך, אך אתה יכול לקנא בעוה"ז שלי!".
(מתוך 'במחיצתם של גדולי התורה')