באחד הלילות ראה רבי משה יאיר בחלומו את זקנו הרה"ק רבי דוד צבי שלמה – "והנה קומתו הולכת ומתגבהת מן הארץ ועד השמים, עד שהוא תומך את הרקיע בגבהותו. זקני הסתכל עלי והחל לומר מאמר מהפסיקתא…"

לא לעזוב את הלימוד

ספר 'חזיונות לילה' היה לו להגה"צ המקובל רבי משה יאיר זצ"ל, ובו כתב את חזיונות הלילה שלו, והם היו חלומות שמימים, כמעט במדרגה של נבואה. רשומים שם הרבה חלומות שחלם על רבו בעל הסולם, ודברים ששמע מפיו בחלום, עד סוף ימיו.

ורבי משה יאיר לא ישן הרבה… הוא סיגל עצמו, מאותן שנים של חבורת בעל הסולם, להסתפק בשנת לילה בת שעתיים וחצי עם השלמה קלה ביום. אלא שבשנותיו המאוחרות ולאחר כמה מחלות וניתוחים, לא עמדו לו כוחותיו לקימת חצות והוא החל להשכים 'רק' לפנות בוקר.

פנקס 'חזיונות הלילה' נפתח בחלום מדהים.

זמן קצר לאחר נישואיו של רבי משה יאיר עם זוגתו, בת דודו רבי יוסף לוי וינשטוק (שהתקיימו בי"ג תשרי תרע"ט, ככלות השלושים של זקנו האדמו"ר רבי דוד צבי שלמה שהסתלק בה' אלול תרע"ח), היה האברך הצעיר במבוכה גדולה. הוא רצה להמשיך ללמוד כל היום, אך בתנאים הקשים דאז, מי שישב ולמד כל היום, גזר על עצמו ועל בני משפחתו חרפת רעב. הוצעה לו אז עבודת כתיבה כלשהי, אך המחיר היה פחות שעות ליד הגמרא.

באחד הלילות ישן רבי משה יאיר, ובחלומו הוא רואה את זקנו הרה"ק רבי דוד צבי שלמה – "והנה קומתו הולכת ומתגבהת מן הארץ ועד השמים, עד שהוא תומך את הרקיע בגבהותו. זקני הסתכל עלי והחל לומר מאמר מהפסיקתא ('את לשון המאמר איני זוכר', כתב בפנקסו) בקול אדיר ונורא שהלך מקצה העולם ועד קצהו. משמעות לשון הפסיקתא היתה, כי מוטב לסבול כל יסורים שבעולם ובלבד שלא לעזוב את הלימוד"!

לימים, והוא כבר סבא לנכדים זאטוטים, הדביקו לו הללו את הכינוי "זיידע תורה", כיון שראו אותו תמיד יושב והוגה בתורה, או כותב חידושי תורה. ובזכותו הפכה גם הסבתא ל"באבע תורה"…

(מתוך מאמר מהרה"ג ר' יאיר וינשטוק שליט"א בגיליון 'אהל מועד' – לעלוב)

זו לא מחבת, זו תורה

שח הגאון רבי יהודה אריה הכהן רפפורט שליט"א רב קהילת 'ברכת יוסף' בירושלים:

שמעתי מעשה מהגאון רבי יוסף שטיגל זצ"ל, שבהיותו אברך לאחר נישואיו, ניתזה טיפת חלב על מחבת בשעה שטיגנו בו קציצות בשר בשמן מועט, ובא קמיה דהחזו"א לשואלו מה דין המחבת, האם והיאך צריך להכשירו, והיה תלוי הנידון אי טיגון כבישול, וסגי בהגעלה, או טיגון כאפיה וצלי ובעי ליבון [עי' יו"ד סי' פ"ז בפר"ח ובפר"ת ואין כאן מקומו].

החזו"א נכנס בבירור הסוגיא, ועיין בדבר ביגיעה עצומה כדרכו, כשראה ר' יוסף את התאמצותו הרבה פלט ואמר שאינו רוצה להטריח כל-כך, אין המחבת כה יקר ויכול הוא לזורקו.

הרים החזו"א עיניו הקדושות, והביט באותו אברך בתמיהה, וכך אמר לו: "וכי יגע אני על כמה פרוטות להצילן? וכי זה הנידון וזה העסק? הלוא לברר דבר ה' אנו עוסקים!"

וסיפר ר' יוסף, שהרגשתו באותה שעה היתה, שדבריו היו בעיני החזו"א כאילו חילל שבת לפניו ל"ע.

(גיליון 'ברכת יוסף' שבועות – נשא תש"פ)

תורתך שעשועי

בהזדמנות סיפר הגרי"ש אונגר זצ"ל: שח לי הגה"צ רבי אברהם צבי ווייס זצ"ל אב"ד נוה אחיעזר ב"ב, מעשה מהגה"ק מצאנז זי"ע ששמע מפה קדשו של הגה"ק ממונקאטש ה'מנחת אלעזר' זי"ע:

הגה"ק רבי שלמה שפירא זי"ע בעל 'שם שלמה' ממונקאטש נשתדך עם אחד מנכדי הגה"ק ה'דברי חיים' מצאנז זי"ע. בהגיע זמן החופה כולם נקבצו ובאו, והכל היה ערוך ומוכן על מקומו, ואילו הסב הגה"ק מצאנז, ספון וסגור בחדרו. הדקות נוקפות, והוא אינו יוצא לסדר קידושין.

בראות הבנים שאביהם הק' מתמהמה, נגשו אל ה"שם שלמה" ואמרו לו: הנה אנו חייבים בכבודו של אבינו, ואין אנו רשאים להכנס אליו החדרה ולהפריעו מעבודתו הקדושה. אולם, אתם שהינכם 'מחותן', הכנסו נא אליו, וקראו לו, כי בא עת דודים, ואתא זמן החופה!

נאות ה'שם שלמה' לבקשתם, ונכנס לחדרו של הגה"ק מצאנז, ומצאו יושב והוגה בתורה, בהתמדה גדולה וביגיעה עצומה, ואינו שת לבו כלל לנוכחותו. הסיר ה'שם שלמה' את השטריימל מראשו והניחו על המנורה, והחשיך את החדר.

נשא הרב הקדוש מצאנז את עיניו הקדושות, ואמר לו בפליאה: "וואס זוכט איר דא?!" [מה הינכם מחפשים כאן?!]. אמר ה'שם שלמה': "מ'דארף שוין גיין צום 'חופה'!" [צריכים כבר ללכת אל החופה!].

אמר ה'דברי חיים': "מ'שטערט מיר א גאנצע צייט צו לערנען! איך האב ליב צו לערנען מלחמות מיט בעל המאור, יעצט איז קיינער נישט דא, מ'קען לערנען 'אַ מְחַיֶה'! זיצט, לאמיר לערנען צוזאמען! [-כל הזמן מפריעים לי ללמוד! אוהב אני ללמוד 'מלחמות' ו'בעל המאור', כעת אף אחד איננו כאן, אפשר ללמוד ללא הפרעה, שבו נא, הבה נלמד יחדיו!].

כך עסקו יחדיו במשך כמה שעות בלימוד ספר 'מלחמות' ו'בעל המאור', אחר כך התרומם ה'דברי חיים' מלא קומתו, ואמר: "מ'קען שוין גיין צו די 'חופה'!" [כבר אפשר ללכת לחופה!].

אמר ה'מנחת אלעזר': "כשהצאנזער רב זי"ע אמר לסבי 'איך האב ליב צו לערנען' [אני אוהב ללמוד], ברקו עיניו ואורו פניו. והיה נראה כ'בעל תאוה' הגדול ביותר ללימוד התורה".

(מתוך מאמר מהרה"ג ר' שמואל צבי גנץ שליט"א)