"הבדיל ד' את שבט הלוי" (י' ח')
למדרגות רמות ונעלות של אהבת תורה ויגיעתה הגיע רבינו בשנות לימודיו בישיבת חכמי לובלין. היו אלו שנותיו הפוריות ביותר בדרך להשלמת נפשו וקנייניה בתורה, כשהתמדתו בתקופה זו כלל אינה ניתנת לתיאור. את כל מאווי עולם השליך רבינו מעבר למפתנה של הישיבה, והוא השקיע את עצמו בחדרי תורה ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. תלמידי ישיבת חכמי לובלין מן התקופה ההיא, מתי מעט השרידים שנותרו לפליטה לארח החורבן הגדול של יהדות אירופה, סיפרו בהערצה על התמדתו המופלאה של רבינו שהייתה עד כלות הכוחות ממש. אחד מהם היה החסיד הנודע, רבי אלעזר ביין זצ"ל, מנקיי הדעת בעדת חסידי גור בירושלים אשר למד בנעוריו בישיבת חכמי לובלין, שהעיד על התמדתו של רבינו שהיתה אז לשם דבר בין בחורי הישיבה. הוא סיפר כי במשך תקופה ארוכה, עשה לעצמו רבינו סדר ארוך של שמונה עשרה שעות ביממה, בהן הפסיק אך ורק לתפילותיו, כשאת יתר צרכיו, אכילה, שתיה ולינה, הספיק בשש השעות הנותרות.
שרידי תלמידי יח"ל היו מספרים, כי רבינו קבע אז את מקום לימודו בסמוך לאחד העמודים שניצבו בהיכל הישיבה, והבחורים היו מתווכים ביניהם בהלצה מי יזוז קודם ממקומו, האם העמוד או הבחור ר' שמואל וינער…
הגאון רבי שמואל תנחום רובינשטיין זצ"ל, מטובי תלמידי יח"ל ולימים אב"ד בתל אביב היה מספר על סדר יומו של רבינו שהחל כבר בשעה 2 לפנות בוקר והסתיים בשעה 10 בלילה, רבינו היה עולה אז על יצועו כמנהגו להקדים לישון, מנהג עליו הקפיד כל ימיו, החל משעת קימתו היה הוגה בתורה ללא לאות. "מרוב התמדה ומאמץ, ומחמת מיעוט השינה, לא פעם ראינו כיצד עיניו היו אדומות כדם", העיד הגרש"ת.
על התמדתו המופלגת סיפרו, כי בתקופת בחרותו קיבל על עצמו רבינו לשנן ולגרוס את מסכת שבת עד שתהא שגורה על לשונו, ועד בכלל, זאת בנוסף לסדרי לימודו הקבועים. כמובן שלשם כך היה עליו למצוא שעות נוספות מחוץ לסדריו שהיו עמוסים בלאו הכי. ומספרים היו תלמידי יח"ל, כי זוכרים הם היטב כיצד היה רבינו עומד על יד אדן החלון בשעת לילה ומשנן את מסכת שבת לאור הלבנה, מכיון שבישיבה שרר משטר של כיבוי אורות לאחר זמן השינה הקבוע.
באחד הלילות בשעה שראש הישיבה מהר"ם שפירא סייר במסדרונות הישיבה כדרכו, הבחין ברבינו העומד רכון על משנתו, ושאלו לפשר הדבר. התנצל רבינו, וסיפר לו את הקבלה שקיבל על עצמו. התרגש ראש הישיבה למשמע תשובתו, עמד וברכו בחום כי מעתה ועד זקנה ושיבה, תהיה ראייתו צלולה וברורה ולעולם לא יזדקק להרכיב משקפיים, ברכה שאכן נתקיימה במלואה עד יומו האחרון.
בהקשר ללימודו של רבינו מסכת שבת, ראוי לציין את שכתב רבינו באגרת ברכה לרגל הופעת ספרו 'שבט הלוי' על מסכת שבת: "ומאז נעורי הרגשתי שהיות שבת היא נחלה בלי מצרים כן מסכת שבת בלי מצרים… ובתקופות שונות נתתי לבי לברר ולהעמיק בסוגיות הש"ס של כ"ד פרקי מסכת שבת", ואכן ידועה היתה חביבותו המיוחדת של רבינו למסכת שבת, כאשר כל ימיו ראוהו כשהוא משננה וגורסה חדשים לבקרים.
על התבטאות נוספת של רבו המהר"ם אודות התמדתו, סיפר רבינו עצמו, כי זוכר הוא כיצד באחד הימים בתקופת לימודו בלובלין, ישב בגינת הישיבה יחד עם רעהו הבחור אברהמל'ה כץ ולמדו בחברותא שעות על גבי שעות, תחת אחד האילנות, שולחן ערוך יורה דעה חלק א', אותו סיימו משך כל 'זמן חורף' תוך שהם משננים את תלמודם הדק היטב. תוך כדי לימוד עבר שם הגאון ר' מאיר שפירא, וכראותו את צמד הבחורים השקדנים נתמלא קורת רוח, והפטיר לעומתם בחיבה: "נראה כי גם העצים כבר קלטו את דברי התורה המשוננים על ידכם ללא הרף"…
סיפר אחד משרידי תלמידי יח"ל, כי בישיבה היה יהודי לובלינאי, ישיש מופלג שהיה מתהלך תדיר עם צרור מפתחות כרסתני ותפקידו היה לנעול את חדרי הפנימיה בזמן הסדרים ולפתחם רק בשעות הערב, מלבד חמישה חדרים שנותרו פתוחים בהם יכלו לפוש קמעה ולחזור תיכף ללימודיהם. יהודי זה, שהיה חסר כל וגלמוד, היה מסור באופן בלתי רגיל לבחורים ומאיץ בהם תמיד לשוב ללימודם. פעם אחת, נכנס הלה להיכל הישיבה, ושלא כהרגלו קרא בפני כמה מן הבחורים: "היודעים אתם מי הם אלו שינהיגו את הדור הבא"? שומעיו היו בטוחים כי לבטח יצביע על הפינה של הבחורים החריפים מעילויי הישיבה. אך למרבה הפלא הוא הצביע דווקא לעברו השני של ההיכל בו נהגו לשבת הבחורים המתמידים, שם גם ישב רבינו, ואמר: "דעו כי מי שיושב שם, הוא זה שינהיג את הדור הבא. המתמיד, הוא זה הראוי להנהגת הדור".
את ההתמדה בשנות הנעורים ראה רבינו כמפתח עיקרי להצלחה בתורה. בשיעור חומש רש"י שמסר לתלמידיו בפרשת תולדות תשנ"ט, ביאר רבינו מדוע נקרא יעקב בלשון הכתוב "יושב אהלים", ולא נקרא "איש יודע תורה", כאחיו עשיו הנקרא "איש יודע ציד". וכך ביאר רבינו במתק לשונו: "ואמרתי לפרש שאפשר לבחון מתוך הנסיון, מי מהבחורים והאברכים שיכול להצליח בתורה ומי מאלה שלא יצליחו בתורה אע"פ שכישרונותיהם מבורכים ויש להם זיכרון טוב. כל ימי גדלתי בין החכמים, ומנעורי מצוי הייתי בין הלומדים , וכן דכירנא שבלובלין היה אחד מהחבורה גאון ועובד ה' שאמר: דעו, כי העילויים הלומדים הגדולים, אם סומכים הם על כישרונותיהם לא יצליחו, ורק המתמידים יגדלו ויצליחו, כי רק המתמיד זוכה להגיע להבנה בתורה ולידיעת התורה, לקדושה, לתפילה בכוונה, ולמידות טובות וכו'… ועל פי זה אפשר להבין מדוע לא כתוב אצל יעקב 'יודע ללמוד תורה', כי יעקב אבינו לא נשתבח על יכולתו ללמוד, אלא בזה שהיה יושב אהלים, שהתמיד ויגע בתורה"…
את העיתוי של ימי הבחרות גם ראה רבינו כגורם מכריע לעתידו התורני של הבחור, וכפי שכותב על כך בלשון קדשו באחת מתשובותיו: "בעניין ההתחזקות, עיקר בימי הבחרות למלאות נפשו מש"ס ופוסקים להרבות בלימודים, להשתדל להרבות ולכוון בתפילה כפי האפשר בזמן הזה"…
ואכן, מי לנו גדול מרבינו שקיים בנפשו את הוראותיו וזכה להגיע לפסגות נעלות של התמדה ויגיעה בתורה, הן בימי נעוריו והן במשך כל ימי חייו עד שיבה ואחרית.
'בין הזמנים' בלובלין
על תקופת לימודיו בישיבת חכמי לובלין, שהחלה בשנת תרצ"א והסתיימה מספר חודים לאחר הסתלקותו הפתאומית של רבו מהר"ם שפירא זצוק"ל, בז' חשון תרצ"ד, העיד רבינו, כי משך כשנה וחצי לא עזב את לובלין מרוב התמדה ויגיעה, ואף את ימי בין הזמנים עשה בין כתלי הישיבה במחיצת רבו ולא חזר לבית הוריו שבוינה.
על ניתוקו המוחלט מהעולם החיצוני בזמן שהותו בישיבה העידו, כי כאשר נסע פעם בלווית חבריו אל הרה"ק רבי פיניע'לה מאוסטילא זצוק"ל בהוראת רבו המשגיח הגה"ק רבי שימעו'לי מז'עליכוב, שיעץ לו לחזות בפני קדשו. כאשר יצא מבנין הישיבה, הבחין כי בסמוך לישיבה נפתחה חנות אותה לא הכיר קודם לכן. משתמה בפני חבריו אודות החנות החדשה, ענוהו כי היא פתוחה במקום זה כבר למעלה משנה.
את כל הון ביתו באהבה
סדרי לימודו של רבינו היו מופלאים ומיוחדים והם החלו בשעה 2 לפנות בוקר. בימות החורף היתה זו מסירות נפש של ממש, שכן בבית-המדרש של הישיבה הופעלה ההסקה החל מהשעה 4 לפנות בוקר, ועד לשעה זו שרר בהיכל קור מקפיא עצמות, כיאה לחורף הפולני הקשה. ברם, רבינו לא השגיח בכך, והיה מתייצב על מקומו בהיכל מידי לילה בשעה 2 ולומד בשקידה ובהתמדה למרות הצינה העזה. כעבור תקופה קיבל רבינו דלקת ריאות חריפה, אך הוא הבריא בחסדי שמים. כאשר סיפר רבינו סיפור זה, הוסיף ואמר, כי היה אז במצב מאד מסוכן עד כי הרופאים כבר נואשו מחייו, "אך ברחמי שמיים המרובים, יצאתי מכלל סכנה וניצלתי לפנים משורת הדין".
עוד היה מציין רבינו בהקשר למעשה זה, כי מאז ומעולם הקפיד שלא לעלות על יצועו בשעות היום, מלבד שנת עראי על ספה וכורסא וכדומה. רק בעת זקנותו הרשה לעצמו בהוראת רופאיו לנוח על גבי מיטה אפילו במשך היום.
בשנים ההן למד רבינו את כל חלקי התורה, בסדרים רבים שעשה לעצמו מחוץ לסדרי הישיבה. וסיפר רבינו כי זכה לסיים את כל התלמוד ירושלמי בשיעור מיוחד שקבע לעצמו בזמן ההמתנה לארוחת הצהריים. הסדר בישיבה היה שבחורים היו מחכים בתור לקבלת מנתם מידי הממונה, ופעמים שההמתנה יכלה להימשך עשר דקות ויותר. הניח אפוא רבינו על המגש האישי כרך מהתלמוד ירושלמי, וכך ניצל מידי יום את דקות ההמתנה היקרות הללו. כעבור כמה שנים זכה לסיים במתכונת זו את כל התלמוד ירושלמי. כיוצא בזה, גם בזמני הארוחות קבע לעצמו רבינו גם בספרי המהר"ל, כשבמתכונת זו אף זכה לסיימם.
כ"ק האדמו"ר רבי אברהם אביגדור נחום לנדא מסטריקוב זצוק"ל, שנכנס לישיבת חכמי לובלין לאחר היותו בר מצוה בשנת תר"ץ, היה מ דבר על רבינו בהערצה מופלגת, והעיד עליו כי בעוד כל התלמידים בשעותיהם הפנויות היו מעמיקים במפרשים על הדף שלמדו בישיבה ומפלפלים בהם, היה רבינו משקיע את אונו ומרצו בלימוד ההלכה, כשהוא כולל בלימודיו גם את ההלכות שאינן שכיחות כל כך, דוגמת הלכות חול-המועד, הלכות אפיית מצות ועוד. ואכן, הנהגה זו הייתה אופיינית לרבינו והוא הנחיל זאת גם לתלמידיו, כאשר בשיעוריו המיוחדים בימי בין הזמנים נוהג היה לעיתים ללמוד הלכות שאינן כה שכיחות כמו הלכות קידוש החודש או כלאי בהמה וכיו"ב.
כיוצא בזה העידו בו, כי סמוך להיכל הגדול של הישיבה היה חדר קטן, ורבינו היה יושב בו לעיתים תכופות, ולומד טור ושולחן ערוך עם נושאי כליהם בשקידה עצומה, כאשר בלובלין לא היה לימוד ההוראה חזון נפוץ.
לא אחת היו מוצאים את רבינו כשהוא שופך דמעות כמים, מבקש ומתחנן להבין דבר מוקשה מתורת ה'. היה זה חלק בלתי נפרד מאהבת התורה של רבינו ומדרכו בקנייניה. כך גם כותב הוא באחת מתשובותיו לאחר שהוא מפרט לשואל את דרכי הלימוד הראויים: "אחר כל עצות הנ"ל, העיקר לשפוך שיח ותפילה, ולבכות הרבה ב'והאר עינינו בתורתך' ובמסתרים תבכה נפשו שיאיר הקב"ה במאור תורתו כדאמרנן: מה יעשה אדם ויחכם, ירבה בישיבה, הרבה ירבו בישיבה ולא עלתה בידם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו"…
בני רבינו שיבלח"ט מספרים שלא פעם בעת לימודם עם אביהם, כאשר לא הבינו דיים את הנלמד, היה אומר להם כדברים האלו: "כאשר בצעירותי לא הבנתי תוספות מוקשה, הייתי בוכה בדמעות שליש לפני השי"ת שיאיר את עיני בתורתו, עד שזכיתי להבינו"…
(מתוך הספר אבי ההוראה )