משה גוטמן
א. וכך כותב קורא נאמן: קריאת הטור על 'האגף לשימור תקלות' החזירה אותי קרוב לשלושים שנה אחורנית, בהיותי בחור כבן שמונה עשרה.
באחד הימים שוחח עמי מגיד השיעור שלי בשיעור ג' בישיבה גדולה רוז'ין בויאן, מו"ר הגאון רבי צבי רבינוביץ שליט"א, המשמש היום כראש הישיבה. בין הדברים שח ואמר לי כי הבחין שניחנתי בחוש הומור מושחז ושנון שאני נהנה להשתמש בו, ואף ראה והבחין כי הציבור נהנה מדברי החכמה, אך יש לו שאלה קטנה לשאלני: מדוע מרבית דברי ההומור נאמרים על הכיוון השלילי ביקורתי ומדוע אינני משתמש באותו חוש הומור עצמו לכיוון הצד החיובי. מו"ר הוסיף וביאר לי באותה שיחה על אודות חומר האיסור לפגוע בזולת גם בדרך צחות, ומנגד הרחיב להסביר לי כמה אפשר לרומם את הזולת על ידי שימוש נכון בלשון טובה, לשון חכמים מרפא.
ממרחק השנים אתוודה ואודה כי תחילה לא הבנתי כלל איך שייך לומר דברי הומור לכיוון החיובי. בחור הייתי וגם צעיר וחשבתי לפי תום צעירותי כי 'זה לא יעניין אף אחד'. הרי כל 'הקטע' הוא שיגור חיצי ביקורת שנונים המלמדים על חכמתי ותבונתי, ומותירים רושם מתפעל ומתפעם באוזני השומעים.
לתמיהתי כי רבה הבטיח לי מו"ר באותה שיחה שאם אטרח לחפש את הכיוון החיובי, אמצאהו בקלות ואצליח לבטא את שנינותי בביטויים חיוביים.
לא הצלחתי להשתכנע באותה שיחה, אולם מפני יראת הכבוד הנהנתי בראשי כמסכים.
לאחר מכן התבוננתי בדברים בעומק, ניסיתי אותם למעשה בצעדים ראשוניים, ועם הזמן גיליתי עד כמה הם נכונים. אפשר לתפוס נוכחות של איש נבון ואף לבצר מעמד חברתי בעזרת סחיפת חושי הדיבור החידוד והשנינות לכיוון החיובי.
לא הביקורתיות היא שמחכימה את האדם בעיני סביבתו.
ב. ממשיך וכותב אותו קורא נאמן: אנשים יש אשר אוהבים להצטייר בעיני סביבתם כמוצלחים. ויש ששאיפתם להיראות חכמים, מוכשרים ונבונים יותר מאשר אלה שבסביבתם.
חלקם מנסים להגשים את שאיפתם החברתית על ידי פיזור סביבתי של דברי צחות, אמרי חידוד, הברקות שנינות וכדומה. שאיפתם היא אחת: היראות החיוך על פני המקיפים אותם. כשהם מצליחים לצייר חיוכים על פני המקיפים אותם, משהו בנפשם מתרחב ומושבע, נח ומתמלא.
התנועה הנפשית הזאת ההופכת אצלם להרגל, מזינה את מרחבי פנימיותם בהרגשה טובה שיש בה תמהיל של חשיבות, נכבדות ומוצלחות, עד כדי כך אשר לעיתים אינם מבחינים כי השנינות שבה השתמשו להשבעת רעבונם הנפשי, הכאיבה לאי מי וגרמה לו עגמת נפש.
הם ממוקדים במנת הכבוד החברתי הממתינה ומצפה להם אחרי שיגור השנינות לאוויר העולם, ועל כן אינם שמים לב לפצועים הנותרים בשולי דרכים, מה גם אשר לעיתים אותו פצוע נמנה על המחייכים העומדים סביב, כאשר צהלו בפניו מחפה על כאבו שבלבו.
ומעשה אמת מכיר אני באי מי אשר שיבה נזרקה בשערותיו בטרם הגיע זמנו. וזקנו העבות ופאותיו המסולסלות הפכו לבן בעודו צעיר לשנים. ושח לי אותו מלבין כי הוא סופג דבר יום ביומו שבע עד שמונה התייחסויות יומיומיות של חברים ומכרים לתופעה תורשתית זאת, כאשר המעיר התורן בטוח ומשוכנע ככל הנראה כי כל מה שחושבים צריך לומר, וכי הוא האיש היחיד עלי אדמות המתייחס לתופעה באמרת שפר חדה, וכי התופעה הזאת יכולה להיות כר פורה ומוצלח לבטא בה את שנינותו. כי הרי העולם ממש ייחרב והאדמה עשויה לרעוד מדן ועד באר שבע אם הוא לא יאמר לידידו בחיוך וטפיחת שכם: "אתה נראה ממש כמו מעבר חצייה, לבן, שחור, ולבן…".
איש מבין השנונים אינו מעלה על דעתו כי הוא אינו השנון היחיד המציק לכל מי שנקלע לטווח ראייתו ושמיעתו, וכי מלאה הארץ שנינות. כך סופג המלבין, או אנשים אחרים שנקלעו לרגע של תקלה אנושית חולפת, ערימה של שנינויות משורה של אנשים שנונים ומתוחכמים שלא בקשו להרע חלילה או להציק או להזיק או להעיק. הם רק רצו להתייחס, לדבר, להתערב, להגיב, לבטא, להראות נוכחות, להפגין חכמה ולהבליט תבונה.
הם אינם מתכוונים להכאיב כשהם משמרים תקלה של מישהו. הם רק מתכוונים להראות את חכמתם לעיני כל השומעים. הם לא מעלים על דעתם את רמות ועוצמות הכאב הנוצרות בגלל אותה שנינות.
ג. ואנשים עוד ואחרים ישנם, שאינם מתהדרים בנוצות השנינות ולא זהו המניע שלהם לשמר תקלות אנוש, אלא נחרדים המה מאימת השקט ונרתעים מפחד השתיקה.
הם לא שואפים להתחכם או להבריק או להיות טפח אחד של חכמה מעל האחרים. הם מחפשים רק להיות בעניינים. לדידם, אי דיבור, כמוהו כאי קיום. הללו יתייחסו לכל תקלה אנושית בדיבור מה של התייחסות ושימור, לא כדי להרשים מישהו בתבונתם האינסופית, אלא כדי להראות שהם גם כאן אתנו.
הם נוכחים. הם בלתי שקופים.
הם אינם מתכוונים להכאיב כשהם דורכים על יבלתו של פלוני. הם כן מתכוונים שפלוני יראה אותם, ישים לב לקיומם, ויהיה מודע לנוכחותם. המילים משתחררות להם מבין השפתיים ללא מחשבה מקדימה ובהעדר תכנון מקדים. אצל אלה, הסיבה שהם מתמקדים בביקורתיות ולא מתבטאים על ידי ראיית הצד הטוב, ושהם מפעילים את כושר הדיבור שלהם בחסרונות ולא במעלות, היא בגלל הקלות שבה ניתן להיות מבקר מול הקושי הנדרש לראות טוב ולהתמקד בו.
הם פועלים מתוך תחושה שמציאת החיסרון והתמקדות בו, מעניינת ומסקרנת יותר מאשר ההפך. עם הזמן ועם ההתרגלות הם מבחינים רק במה שיש לבקר, להתביית על תקלות וחסרונות, וכשהם מוצאים משהו מזה חושיהם מתעוררים לחיים חדשים והם חשים צורך פנימי לשתף את הציבור הרחב בהרגשתם החשובה והחיונית ובחידושים והגילויים שתחדשו זה עתה.
ויש גם את אותם בני אנוש הנוטים לשלוט באחרים, בין השאר, על ידי הנמכת האחר באמצעות זיהוי חולשה שלו, התמקדות בחסרון מחסרונותיו, או הנצחת תקלה זמנית ושימורה.
נטיית השליטה, סמויה לפעמים מהאדם הלוקה בה, עד שאינו מודע לכך שמציאת החסרונות העקבית שלו, נועדה לשלוט על הזולת.
בעזרת שימור התקלה של החבר, על ידי בדיחה תמימה למשמע או התלוצצות חלקלקה וחמקמקה, הוא משמר את נחיתותו של חברו לעומת עליונותו, ולא אחת הוא ייכנס בגדר המתכבד בקלון חברו, גם אם החבר צחק יחד אתו.
ד. ממשיך וכותב הקורא הנאמן: לשמחתי שמעתי בקול מו"ר והתחלתי לנסות להתמקד בטוב ולכוון את שנינותי וחוד לשוני לכיוון החיובי.
מניסיון מצטבר אוכל להעיד נאמנה שמעבר למעבר הנפלא וההכרחי מצבירת עבירות של בין אדם לחברו לאיסוף מצוות שבין אדם לחברו, התחלתי גם לחוש בסיפוק פנימי מפעים לבב. לתחושת החשיבות והנכבדות שמעניקה השנינות, התלוותה גם עשיה רוחנית של 'עשה טוב'. לא ייאמן כי אספר כמה עולמות ניתן לבנות באמצעות דיבור חיובי וטוב המחליף את הדיבור העוקצני המבחין רק בתקלות ומנציח את כל הטעויות של האחר.
אציין כמה דוגמאות קטנות המחוללות תוצאות גדולות: לגשת בליל שבת לבעל תפילה ולומר לו כי הסלסול החדש שעשה ב'אדיר במרום השם' או ב'כי ששת ימים עשה השם את השמיים והארץ' העיר אותי מחלומי והכניס אותי לאטמוספירה עילאית של שבת קודש, והמתיקות המיוחדת שבה הטעים את הניגון של 'לכה דודי' הזכירה לי את הבעל מנגן מלפני תשעים שנה; לגשת לבעל קורא לאחר הקריאה של שירת הים ולומר לו כי כמעט הרגשנו בשעת הקריאה את המצרים הצוללים במי התהומות ואת הביזה הגדולה, ובקריאת 'עשרת הדיברות' שמעו מבין המילים את ה'קולות וברקים'; להתמוגג מההדגשה של השווא נע במילה 'הגרשוני' ו'בהעלותך', או מה'שלשלת' המוטעם במיוחד, ושלא לדבר על ה'קרני פרה', וכן כהנה וכהנה רבות.
כמובן שזה נוגע לכל חיי היומיום. הן במחמאה על ההתמדה הגדולה של הלימוד בניגון המתוק שפשוט עוררה אותי בהרהורי תשובה ובקנאת סופרים, והן המחמאה על התפילה במתינות ובהטעמה, שעוררה את הציבור לפסגות עליונות וכדומה.
ישנו סיפור שהתפרסם בשנים האחרונות על תלמיד חכם גדול שסיפר שהוא חייב את חייו הרוחניים להגר"מ חדש זצ"ל, משגיח ישיבת חברון. מעשה שהיה כך היה: הוא היה בחור מבוגר שלא מצא את מקומו בישיבה. שנה אחת נכנסה בלבו התעוררות להגיע לתפילה בישיבה ביום הכיפורים, כשהבחין בו המשגיח בעת נטילת ידיים לפני ברכת 'אשר יצר' בדרך ל'כל נדרי' אמר לו בהתרגשות ואהבה: "אה, כמה אני שמח שבאת להתפלל אתנו, יהיה לנו א אנדערע יום כיפור ביחד איתך".
משפט מחמם נפש זה פעפעה אל שיתי נשמתו הסחופה והדוויה. המילים עודדוהו ורוממוהו עד אשר גופו נשאב לים התלמוד מתוך עמל ויגיעה והתעלה המעלות רמות. הכל בזכות מחמאה חיובית אחת.
ה. מסכם הקורא הנאמן: אם קורא אותי עכשיו מישהו שנון המשתמש בשנינותו בין חבריו, ובעיקר אם הוא צעיר, ארצה להציע לו לנסות, ולו לקופה קצרה, לכוון את בכוחות ואת הכישרון ואת המושחזות לכיוון החיובי בלבד. להשתנן על מעלותיהם של אנשים ולא על חסרונותיהם, להבחין בטובות ולא בתקלות. להתמקד בחיובי ולא בשלילי.
בתור מי שהיה פעם מבריק ומקורי ומרשים בצד השלילי, ועבר לצד החיובי בפקפוק ראשוני ובהסתייגות שנעלמה ונחלשה, אוכל להמליץ בפה מלא לכל השנונים גם במתחם החיובי. האמינו לי.
חושבני כי יש בסוגי מחמאות אלו מעין תשובת המשקל על העקיצות ששיגרנו בעבר לכל עבר. והלוואי שתהא קריאתי הציבורית הזאת תשובת המשקל על עקיצות שנונות ששיגרתי בצעירותי וגרמו נזקים שאיני מודע להם.
כי מהי 'עקיצה' טובה? זיהוי נקודת תורפה והעלאתה על נס, תוך התעלמות מכל מכלול הטוב. כל סודה של העקיצה הוא התמקדות מניפולטיבית ממוקדת בפרשנות השלילית והפיכתה למובלטת ונראית על ידי זכוכית מגדלת.
הוא הדין והוא הסוד לגבי תשובת המשקל הנדרשת מאתנו, השנונים. הלא היא: בניית מחמאות טובות המבוססות של זיהוי נקודת חוזקה והעלאתה על נס, תוך התעלמות מכל ההיבטים השליליים. להשתמש בזכוכית מגדלת לכיוון היופי והאור, במקום לכיוון השני.
מחמאות המשוגרות במקום עקיצות, משרות אווירה של רוחניות בלב המשגר. הן מצהילות פני יהודים ומשכינים בלבם אחווה ורעות, ואף נוטעים בהם לעיתים חוסן וכוחות רעננים להתמודד בנפתולי החיים.
אין ספק שנדרשת עבודה הכוללת תרגול רב, עם מודעות למעידות אנושיות הממתינות לנו עלי דרך בדרכנו מהשלילי אל החיובי. אין מדובר בהתלהבות רגעית חד פעמית כי אם בשינוי ההסתכלות המורגלת מני אז. זאת בהחלט עבודת חיים.
עבודה רוחנית, זכה ומזככת, שאת פרותיה הטובים אוכלים בעולם הזה.
מניסיון.
[מתוך 'המודיע']