"וְזֹאת הַתְּרוּמָה" (שמות כ"ה, ג')
מדי תקופה נאלץ היה הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל, לטוס לחו"ל לאסוף כספים עבור הישיבה. במושגי ההתמדה וניצול הזמן של רבינו, שהיו מדוקדקים עד לאחת, היתה נסיעה שכזו להסתובב בבתי תמכין דאורייתא, דבר בלתי אפשרי לחלוטין. אך לא היתה ברירה, והוא נאלץ לחזור חזרה לאמריקה ובהמשך למדינות נוספות למטרה זו.
אלא שאם בתחילה, נראה היה הדבר כגזירה לא מובנת, שאדם גדול כמוהו יצטרך להסתובב על פתחי נדיבים ולקושש פרוטה לפרוטה, וכמו שאמר הגה"צ רבי אייזיק שר, ראש ישיבת סלבודקה, (בדברי פרידתו לאחד מראשי הישיבה בקובנא) את דברי הגמ' (תענית טז): "מפני מה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר? אמר ר' יהושע בן לוי למימרא, כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונותינו".
אולם לאחר תקופה קצרה, ראו איזו תועלת צמחה לכלל ישראל בנסיעות אלו, שכן בכל המקומות אליהם הגיע, היה למגדלור, הן בדמותו והן בדבר ד', בהלכה ששאלו ממנו, בעצה ותושיה ששאבו ממנו, בכל ענייני עבודת השם וחינוך הבנים. במקומות שונים היה נושא משאות חיזוק בבתי הכנסת, ישיבות ובתי החינוך, משאות שהביאו לחיזוק, עידוד וצמיחה בעבודת השם.
ניתן היה לראות בחוש, כיצד סובבה ההשגחה העליונה, שיאלץ לצאת, כדי שיראו בתפוצות ישראל הרחוקים, דוגמא לגדלות בתורה ויראה. ידועים דברי החפץ חיים זצ"ל שאמר, שהקב"ה יכול היה לדאוג לישיבות בדרך אחרת, אך נגזר על ראשי הישיבות לגלות לכל קצוות תבל, כדי לחזק את תפוצות ישראל ולהראות לכולם את נצחיות התורה ולזכות אותם בהחזקתה.
ההכנות לנסיעה
אכן, כשדובר בתחילה שיאלץ לנדוד לגלות, לא הסכים אף לשמוע על הנושא. לעזוב את הישיבה, נשמת חייו, שיעוריו וסדריו הקבועים כמסמרות נטועים, ולצאת לגולה?? רק לאחר כמה שנים, כשראה עד כמה גדול הוא העול הכלכלי של הישיבה, ניאות לצאת לחו"ל, לא לפני שעשה לכך הכנות רבות.
מתוך דאגה ללימוד התורה שלו, שאולי יפגם במשהו כתוצאה מנסיעותיו וטלטוליו – רגיל היה לשלם כסף לאברכים ובחורים שילמדו לזכותו. הוא התייחס לזה כאל עסקה של ממש. הוא היה מבקש מבחורים ואברכים שילמדו עבורו, והיה מסכם איתם את התנאים, כגון שיהיו אלו שעות נוספות על השעות בהם הם רגילים בלאו הכי ללמוד.
הפרידה מהישיבה היתה קשה עבורו מאוד, לפני הנסיעה היה רגיל למסור שיחת פרידה נרגשת. הוא היה אומר לבני הישיבה שהוא מרגיש כאדם שיוצא לגלות, ואמנם בדרכי עבודת השם מצינו "הוי גולה למקום תורה", אך הוא, לצערו, נאלץ לעשות את ההיפך "הוי גולה ממקום תורה". אולם יש דבר אחד שיכול לשמח אותו, אם ישמע שבישיבה עולים ומתעלים, ישמח אותו הדבר עד מאוד. והיה מוסיף: "דעו לכם, אני מרגיש היטב אם לומדים בישיבה כראוי. כאשר אני מצליח בשליחותי – אני יודע שלומדים".
עוד הוסיף, שלמרות שהימים שנוסע, הינם ימי סוף הזמן, שלפעמים פחות חזקים בלימוד, הוא שב ומבקש שיגבירו חילים בשקידתם. ואכן בישיבה היה חיזוק מיוחד, לא אחת אפילו המשגיח, הגה"צ רבי זיידל אפשטיין זצ"ל היה מעודד ומארגן קבוצות שיתחזקו בלימוד. המשגיח עצמו, שרגיל היה ללמוד בחדרו עם חברותות, היה יושב בימים אלו בבית המדרש.
היו קבוצות שהתארגנו ללימודים וחיזוקים מיוחדים. שנה אחת, התארגנו מספר בחורים, וכל אחד קיבל על עצמו ללמוד שעה נוספת מעבר לסדרי הישיבה, בכל ימי שהותו בחו"ל. עשרות בחורים הוחתמו על התחייבות להוסיף שעה על סדרי הישיבה. סה"כ קיבלו על עצמם כאלף שעות לימוד. הם ניגשו אל רבינו, והגישו לו את חתימות הבחורים. רבינו שמח מאוד, וכאשר חזר לא שכח להודות על כך ואף סיפר שהיתה לו הצלחה רבה יותר מנסיעות קודמות.
ארע פעם, שבשעת הפרידה אמר לו אחד האברכים, שבני הישיבה יתגעגעו אליו בהיותו בחו"ל. רבינו פרץ בבכי ואמר: "אני מתגעגע לישיבה הרבה יותר, הלא אתם יושבים ולומדים, ואני גולה מהישיבה". היה זה הד להמיית ליבו.
בהזדמנות אחרת, ביקש ממנו אברך לפני נסיעתו ברכה בעניין מסוים. אמר לו רבינו בכאב: "עכשיו עדיף שתברך את עצמך, אני נוסע ואתה נשאר כאן בישיבה ליד דף הגמרא!"
מסכת נידה בכל נסיעה
הנסיעה עצמה היתה קשה לא רק מבחינה רוחנית, אלא גם טכנית. אין זה קל לנסוע במטוס עם טליתות כה רבות, ולמרות שהוריד חלק מהן, גם אלו שנשאר איתם, לא הקלו על המקום המצומצם של הישיבה במטוס. כששאלוהו למה לא יסע במחלקת עסקים הנוחה יותר, השיב שחושש ממעילה בהקדש.
הפלא הגדול היה, שבכל נסיעה שנסע היה חוזר ומשנן את כל מסכת נידה; חציה בדרך הלוך וחציה בחזור, כך במשך עשרות שנים. שתיים עשרה שעות תמימות למד ושינן את כל המסכת, גם כשהתנאים הטכניים היו מאד לא קלים עבורו, כאמור, כאשר הוא יושב מכווץ במקומו וכמעט ולא הוציא עינו מהגמרא הקטנה. סיפר הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי ראש ישיבת עטרת ישראל שבפעם הראשונה בה ראה את רבינו במטוס כשהוא עטור בטלית ותפילין תמה בליבו, איך שייך במציאות לשהות שתיים עשרה שעות טיסה בתנאים לא קלים, בפרט בגיל מבוגר, ולא להסיח דעת מן התפילין, אך כאשר עקב אחריו ראהו שקוע בתלמודו מתחילת הטיסה ועד סופה, באותו כובד ראש כבהיכל הישיבה.
בן בוזי – שביזה עצמו על דברי תורה
אחת מהנהגותיו הידועות היתה, שהיה מגיע מדי יום לשטיבלך ההומים של בית הכנסת 'שומרי שבת – אנשי ספרד' ברח' אבניו 31 פינת רח' 25 בבורו פארק, בה מכהן כרב – תלמידו הרב סינגר, והיה עומד בפתח כמה שעות ואוסף כסף לישיבה. מפעם לפעם היה עובר בין המתפללים להתרימם לישיבה. לפעמים השתמש בכובעו כקופה להנחת הכסף, הוא היה הופך אותו כדי שישימו שם את הכסף.
היה זה מחזה בלתי מצוי. תלמיד חכם עצום, מגדולי הדור ומגדולי מרביצי התורה, מבקש בעצמו מהמון העם עבור תלמידיו. ניכר היה בעליל, שיש לו עניין מיוחד בכך. היו שהסבירו שרבינו מבקש להתבזות בשביל תורה ולומדיה, כפי שהיה רגיל תמיד להביא את דברי הזוה"ק (ח"ב עמ' קס"ו), שיחזקאל הנביא זכה לשם 'בן בוזי', משום שהגיע לשלימות בזכות שביזה עצמו לתורה ומצוות.
היו ששמעו ממנו, שיש לו עניין לעמוד דווקא שם ולקבל מיחידים צדקה לזכות את עמך ישראל בהחזקת תורה ולא רק את הגבירים. עד כדי כך ראה בכך עניין, עד שגם בימי חול המועד פסח, כשהיה שוהה בעיר מונסי, בבית בתו הרבנית רוזנגרטן תחי', היה נוסע במיוחד לאותם שטיבלך ושוהה שם עד לשעות הצהריים למטרה זו.
בטחון חושי – וחסיד בכל מעשיו
במהלך כל התרמת הכספים למוסדות הישיבה והכולל, אפשר היה לראות עין בעין, באיזה בטחון ורוגע הוא ניגש לדברים, ומרגלא בפומיה נאמר בפסוק (תהילים קלו): "כי לעולם חסדו", כל מידותיו ית' עמם הוא מנהיג את עולמו, משתנים לפי המצבים, לפעמים הוא משתמש במידת "קל קנא ונוקם" וכד'. המידה היחידה שהוא נוהג בה בלי הפסק, הינה מידת חסדו ית', שחופפת על האדם תמיד, גם בזמן הסתר פנים.
לפעמים אמר טובתו של עולם הזה היא יחסית, פעמים רבות שהוא מזיק, כדוגמת עושר השמור לבעליו לרעתו, אך הקב"ה הוא תמיד טוב.
גם כשארעו דברים בלתי צפויים, כמו נדיבים שנתנו סכום גדול, ולפתע הפסיקו, או כאשר הבטיחו ולא קיימו, ראו בחוש את בטחונו הצרוף. רבינו אמר, נאמר "אל תבטחו בנדיבים" ולא נאמר "בנודבים", היינו מדובר על כאלו שהם כבר נדיבים בפועל, ובכל זאת מזהיר אותנו דוד המלך "אל תבטחו בנדבתם" רק בהשי"ת שהוא הזן ומכלכל.
פעם הגיע לביתו של גביר עצום, וביקש ממנו שיעזור לישיבה. אותו גביר כתב סכום נאה והניחו לפני רבינו, אך רבינו, שידע שלפי אפשרויותיו הוא יכול ואף רגיל לתת הרבה יותר, ביקש כדרכו להכפיל את הסכום פי עשר. אותו נדיב הסכים אבל התנה זאת בזה שרבינו ינקוט בפעולה ציבורית מסוימת שהיתה נתונה במחלוקת באותם ימים. רבינו הוכיח אותו בנחרצות, אתה עושה תנאי בצדקה, האם אתה נותן צדקה על פי תנאים וכדו', אף אחד לא עשה איתי כך, אם אתה רוצה לתת – תן, מדוע אתה עושה תנאים?
יודגש, כי תוך כדי הדברים השאיר את הצ'ק על השולחן ולא נגע בו, למרות שידע שיש סיכוי גדול וכמעט ברור היה שיפסיד את כל הכסף על תוכחתו, בכל זאת חשב שזה הדבר הנכון לעשות.
אין כבוד אלא תורה
חלק גדול מהשפעת דמותו היתה, כאשר ראו איך מושגי הנצח אצלו הינם מציאות פשוטה בבטחון ובבהירות. בביקורו באוסטרליה, התארח בבית הנגיד ר' איזי הרצוג. הוא ארחו בחמימות רבה, בהיותו אוהב תורה מיוחד והשתדל לשמשו בעצמו. הוא העמיד לרשותו את רכב השרד שלו מדגם רולס רויס כדי להסיעו ממקום למקום.
באחד הימים שאל ר' איזי את תלמיד רבינו הרה"ג רבי יעקב העבר שנהג ברכב, האם יודע רבינו שהוא נוסע ברכב ה'רולס רויס', הרכב היוקרתי ביותר בעולם. רבינו שמע ושאל כמה עולה רכב כזה, ואמרו לו שבאוסטרליה עלותו כארבע מאות אלף דולר. רבינו נדרך: "מה עולה כל כך ברכב זה?"
מקורביו ניסו להסביר את מעלותיו, אך הוא לא הצליח להבין, מה מייחד את הרכב שעלותו כה גבוהה. ענה לו בעל הבית שזהו עניין של כבוד עבורו. אם הוא נוהג ברכב כזה, ואיש עסקים מגיע לפגישה עסקית איתו, הוא מסתכל עליו אחרת.
"כבוד"? תמה רבינו: "כן זה אחרת! אבל יש לי רעיון יותר טוב לכבוד, אם תקדישו את הבנין החדש של הישיבה (בנין הפנימיה שהיה אז בבניה) שמתנוססת לתפארה במרכז ירושלים שמך יהיה כתוב עליו – יהיה זה כבוד אמיתי!"
(מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')