"אמור… ואמרת", להזהיר גדולים על הקטנים
אומן פדגוג היה האדמו"ר מפינסק קרלין זצ"ל, בעל 'ארחות אהרן'. בעל יכולת נדירה ומופלאה לרדת לנבכי הנפש של תלמיד תועה לזהות את נקודות התורפה, לאתר את הדברים המעיקים, להשיל את המראה השלילי ולגלות את הטוב ואת היהלום המסתתרים מתחת למעטה החיצוני.
עיקר הצלחתו של רבנו לכבוש את לבב התלמידים נבעה מכך, שהתלמידים חשו באהבה האמיתית שפרצה מלבבו הטהור. הרגישו הם היטב בניצוצי האהבה מלבו היוקד כי אוהב הוא אותם בכל נימי נפשו, שמח בשמחתם ומיצר בצרתם, כאשר כל מועקה צער וקושי המיסו את לבבו הטהור וסחטו מעיניו נהרות של דמעות. זה היה סוד הצלחתו של רבנו לרדת לנבכי הנפש ולהביא לה צרי ומרפא אהבה.
מעשה באחד מתלמידי רבנו, שבאחת החל להעדר למשך ימים וחצאי ימים ללא כל סיבה מוצדקת. התחקה אפוא רבנו אחר מעשיו בבירורים מקיפים, ומה מאוד נחרד עת גונבה לאזניו השמועה כי התלמיד נצפה עובד במוסך לתיקון מכוניות בשכונת מחנה יהודה הירושלמית…
חברי הצוות החינוכי שנתוודעו לדברים נדהמו ונזדעזעו, כי הגם שנודע התלמיד מאז ומקדם כנחשל בלימודיו ובהנהגתו, ברם איש לא שיער שהדברים יתגלגלו בקצב כה מהיר ובכיוון כה נורא. חככו אפוא בדעתם ושקלו להרחיק את התלמיד הסורר לצמיתות לבל יגרור בעקבותיו אחרים ולבל יגרום להרס שתוצאותיו מי ישורנו.
אולם מה מאוד נדהמו עת נעמד רבנו מלוא קומתו, מצחו חרוש קמטים, עיניו יוקדות באור עילאי ושפתיו רוחשות: אל נא אחי תרעו, שהייה בין טיפוסים מפוקפקים אלה הלא עלולה להורידו לגמרי לעברי פי פחת. הבה ואנסה אני להחזירו למוטב, וה' הטוב יהיה בעזרי.
באחד הימים משנעדר התלמיד שוב, פנה רבנו אל אחד המחנכים בבקשו הימנו למלאות את מקומו, ובזריזות השים את פעמיו לשכונת מחנה יהודה. עד מהרה מצא את מבוקשו, שערי המוסך נגלו לפניו ולמרבה הצער זיהה בתוכו את התלמיד כשהוא רכון למרגלותיה של מכונית מיושנת ומתעסק בתיקונה.
עמד אפוא רבנו והמתין מספר דקות כשעיניו עוקבות אחריו בלב הומה. והנה אירע הדבר, התלמיד שהתרומם לרגע הבחין לחרדתו ולתדהמתו בדמותו השפופה של רבנו ובמבטו המיוסר. גופו החל לרעוד ולבו החל להלום בחרדה מפני הבאות. בלבו ייחל כי תפתח הארץ את פיה ותבלע אותו על אתר. ברם רבנו לא השאיר לו זמן רב למחשבה, צעד לעברו, הניח יד רכה ואוהבת על כתפיו והחל פוסע עמו החוצה תוך כך שמדובבו ברוך וחמלה.
נדהם התלמיד מתגובתו הבלתי צפויה של רבו, אשר תחת כי ישלחנו לארץ גזירה עומד ומחבקו באבהיות. השפיל את מבטו לארץ והרהר בדבר, ולפתע נפרץ סכר דמעותיו. בקול מרוסק החל לגולל את עברו הקשה, קליטתו והבנתו האפסית בתורה, חשקו הדל בעבודת ה', עמדתו הנחותה בין חבריו, ובבכי מר תינה וסיכם את מר גורלו כי אין לו לשם מה לחזור.
לבו הרחום של רבנו אינו יכול לשאת יותר. דמעות רותחות נושרות מריסי עיניו הטהורות, ובאהבה אין קץ מרעיף טללי תחי, מטיף צרי ומרפא, מחזק ברכיים כושלות ומאמץ מתניים. כך משך שעה ארוכה, ודבריו היוצאים מן הלב, לב רחום, עושים מסילות לחדרי לבבו, מנכשים את העשבים השוטים ומפשטים עקמומיות שבלב.
למותר לציין כי מני אותו היום חזר התלמיד לספסל הלימודים בחשק ובהתמדה, ושוב לא חזר לסורו. לימים סח אותו תלמיד, שזקנו מעטר את לחייו ופאותיו סדורות לו, תוך שהוא מצביע על טליתו ותפיליו: רואים הנכם את אלו? בזכותו של רבנו הם!
ועוד מעשה שסיפר רבינו עצמו: "היה בחור צעיר, נצר למשפחה מיוחסת מגזע צדיקים, אשר לדאבון לב לא ניחון במידות טובות, ידו היתה בכל ויד כל בו, וכבר סילקוהו מכמה ישיבות. באו אפוא הוריו לפניי וביקשוני לקבלו תחת חסותי, אולי יעלה בידי להעלותו על דרך המלך בסייעתא דשמיא. הואלתי לקבלו, אך הלה ככל הנראה לא חשב כלל להיטיב דרכיו, השביעני ביגון ואנחה והרווני לענה ומרור במידה גדושה.
"באחד הימים הוצרכתי לצאת בגמר השיעור, ניצל הלה את ההזדמנות והגדיש את הסאה במעשים אשר לא ייעשו, עד כי ברור היה שאי אפשר לעבור על כך בשתיקה, ולא נותרה בידי הברירה כי אם לחנכו ביד קשה.
"התיישבתי בדעתי ושקלתי באיזה עונש אענישו, אם לגעור בו או להכותו, כי הלא מלומד הוא כבר במכות, בעינוי סבל עוד בטרם בא אלי ומה בצע כי אוסיף מכה על מכותיו. עמדתי והרהרתי אפוא בדבר, והרמתי עיניי בתפילה חרישית, ולפתע האיר ה' את עיניי. אכן לא מחכמה שאלתי זאת, אלא סייעתא דשמיא זרחה עלי לכלכל צעדיי בתבונה.
"המשכתי במסירת השיעור ובסיומו רמזתי לו להישאר עמדי. ניתן לשער מה היתה הרגשתו, בוודאי התכונן כבר לעונש החמור המגיע לו. אולם לתדהמתו נעניתי לו בנועם ורוך: הבא נא כסא עם גמרא ונחזור על השיעור היומי.
"החילונו ללמוד שורה ושתיים, והנה פרץ הבחור בבכי עז, עד כי גם אנוכי נחרדתי לבכיו, ומפיו התפרצה קריאה: 'רבי, וכי זהו העונש המגיע לי על מעשיי?!'…
"לא אכחד בשפתי", סיים רבנו, "כי מקל נועם זה חולל מהפכה אדירה בלב הנער ושבר את לבו עד דכדוכה של נפש, ומני אז הפך לאיש אחר לגמרי בכל דרכיו והליכותיו, בהנהגתו ובלימודו".
(פרקים נבחרים מתוך הספר 'משנת החינוך' – הובא בהמבשר תורני)