בחורף תש"ה התגורר כ"ק מרן אדמו"ר בעל 'ישועות משה' מויזניץ זי"ע בשכונת מאה שערים שבירושלים. בתקופה ההיא היה מנהגו בקודש להתפלל תפילת ערבית במנין הראשון שבשטיבלאך, עם דמדומי חמה. חסידים ואנשי מעשה שישבו באותה שעה בבית המדרש והמתינו למנין הבא, המה ראו כן תמהו על מה ולמה האברך החסידי הזה ממהר כל-כך, מדי ערב.
באחד הימים [כך מסופר בספר 'מקדש מלך' עמ' טו], העז אחד הצעירים ושאל את רבנו למה הוא ממהר כ"כ. רבנו ענהו קצרות: "די הייליגע ווינטער נעכט"… [לילות החורף הקדושים…]. ליותר מזה לא היה צריך אותו צעיר ירושלמי. הנה עוד בנש"ק המתיימר לדבר גדולות ונצורות… "הייליגע ווינטער נעכט"… מה לו לאברך הזה עם עניינים כה גבוהים?! וממחשבה למעשה – החליט אותו צעיר לבדוק ולעקוב אחר האברך, מה יש לו עם ה"הייליגע ווינטער נעכט", שהוא כל-כך ממהר לתפילת מעריב בגין כך.
הלה לא התעצל, ועלה אחר רבנו בלאט אל מבוא הבית. וירא והנה רבנו מיסב אל שולחנו ופותח בלימוד ערב, יושב הוא רכון על הספר ומתענג על דברי הגמרא, הרש"י והתוס', בשפה ברורה ובנעימת קול. לא רצה הלה לעזוב את משמרתו, עדי יראה וייווכח בעיניו כמה זמן אכן ינצל האברך הבנש"ק מלילי החורף. עברה שעה, חלפו שעתיים והרבי עדיין לומד, גומע בשקיקה דף ועוד דף, עוד רש"י ועוד תוס', ואינו מש מהספר. כך עמד הצעיר הירושלמי עשר שעות…
אח"כ סיפר נוכח קהל ועדה, כי במשך הלילה קם רבנו מהספר שלוש פעמים בלבד, להפסקה קצרה של הכנת תה ותו לא… מאז ידע אותו צעיר והזהיר אחרים לאמור: "אכן, האברך הזה ממהר אל ה"הייליגע ווינטער נעכט".
(מתוך מאמרו של הרה"ג רבי שמואל צבי גנץ שליט"א)