"וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ" (א, כז)
התורה מעידה כי הקב"ה ברא את האדם בצלמו. ומכאן ראיה כי נטועות בנו תכונות עילאיות משל הקב"ה, ומחמתן יש בנו יכולת להגיע לדרגות נישאות שאין לתארן ולשערן.
נאמר בפסוק: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז), ואמרו רבותינו (זוהר בראשית כז ע"א): "מאן דנפח מדיליה נפח", כלומר, בעת שהקב"ה יצר את האדם, הוא נפח בו חלק מעצמותו.
באדם מוטבעים כוחות שמימיים, ואם וכאשר הוא זוכה להתחבר אליהם בחיבור גמור, הוא מסוגל להגיע לדרגות גבוהות ועצומות עד אין קץ.
על המקובל האלקי, עיר וקדיש מן שמיא נחית, רבינו האר"י הקדוש מסופר, שישן בשבת כששפתיו ממלמלות. אחד התלמידים ראה את שפתי רבו דובבות וקירב את אוזניו לפה הקדוש בתקוה לקלוט דבר מה מחידושי האר"י. בעוד התלמיד מנסה להבין את הנאמר, הקיץ לפתע האר"י הקדוש משנתו וראה לנגד עיניו את אוזן תלמידו.
"סליחה ומחילה!" התנצל התלמיד, "ראיתי את שפתי רבינו ממלמלות מתוך שינה, והטיתי את אוזני לשמוע את דברי תורתו המאירים והקדושים!".
לשמע הדברים, העלה האר"י בת שחוק על שפתיו ואמר: "אם אבקש לבאר לך את סתרי התורה אשר קיבלה עתה נשמתי בעת שישנתי בסוד 'ויפתח ה' את פי האתון', לא יהיה די אפילו בשבעים שנה!".
האר"י הקדוש עזב את כל הבלי העולם הזה, התקדש והיטהר ודבק בקב"ה. ומחמת כן נפתחו לו שערי בינה ואורה, עד שהיה ביכולתו להשיג בחלום של רגע אחד, תורה הנלמדת בשבעים שנה!
הכוחות האדירים שהקב"ה טבע באדם
הבורא יתברך הטביע חכמה אלוקית אפילו בבעלי החיים – בחיות, בבהמות, בעופות, בשרצים וברמשים.
ואם בבעלי החיים מוטבעת כזו חכמה, בבן אדם על אחת כמה וכמה! איננו מודעים לעוצמת הכוחות והיכולות שבורא העולם השריש בנו. לאחר שנות חיים ארוכים, כשאדם יתייצב בפני בית דין של מעלה, הוא עלול להתבייש, כאשר בורא העולם יאמר לו: 'נטעתי בך כוחות כבירים, יכולת להגיע לעוצמות רוחניות אדירות, מה עשית עם הכוחות הללו? למה לא השתמשת בהם?!'.
באחד הימים הוזמנתי לבית כנסת "אחדות ישראל" בשכונת רוממה. "בית הכנסת הזה הציל את חיי מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל לפני חמישים שנה", אמרתי להם, ומעשה שהיה כך היה:
רבי נעים, אחיו של רבינו, נהג להתפלל באותו בית כנסת. היה שם ציבור גדול של כמאתיים איש, אך הם לא היו חזקים כל כך בתורה ובמצוות, לכן ביקש מאחיו לבוא ולדרוש לפניהם לאחר קבלת שבת.
הסכים מרן, ודרש לפניהם בטוב טעם ודעת, כשהוא משלב סיפורי מופת ומאריך בהם. דרשתו גרמה לו שיתאחר לשוב הביתה, ומשום כך התאחר גם השיעור הקבוע בישיבת "פורת יוסף". בכל זאת לא קיצר את דרשתו ודרש כרגיל.
בשעת הסיום הרגילה של השיעור עדיין לא יצא איש החוצה, שכן השיעור טרם הסתיים. והנה נשמע מבחוץ קול פיצוץ חזק. הנוכחים נחרדו: מה פשר הפיצוץ הזה? מטוסים? פצצות?
אחד מהם מיהר לבדוק בחוץ מה התרחש, וחזר מבוהל ומרוגש מגודל הנס: אחד מקירות בית המדרש החיצוניים לא נבנו היטב, והוא קרס תחתיו. אילו היה שיעורו של מרן נגמר כרגיל, היו אמורים להיות שם כל האנשים היוצאים מן הדרשה. אסון נורא ואיום נמנע שם בחסדי שמים!
שכר רוחני נקבע לפי העמל
חז"ל (ירושלמי מגילה ד, יב) אמרו: "אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר".
טכנאי מחשבים שעמל מספר שעות על תיקון מחשב והצליח במלאכתו, יקבל את שכרו טבין ותקילין. אך אם לאחר כל העמל והיגע, המחשב לא התעורר לחיים, לא יעזרו כל טענותיו, והוא לא יקבל פרוטה בעד עמלו. זאת כיון שבענייני העולם הזה השכר אינו נקבע לפי העמל אלא לפי התוצאה.
לעומת זאת בלימוד התורה, אנו עמלים ומקבלים שכר על עצם העמל ולא רק על התוצאה!
תלמיד העמל להבין את דברי התוספות, ומחדש בהם מהלך נפלא. הוא ניגש בהתרגשות לרבו ומציע בפניו את החידוש שהעלה בחכתו, אך הרב דוחה את דבריו: "מה אתה מדבר? הלא התוספות עצמו בהמשך מפרש את ראשית דבריו באופן אחר לגמרי!".
אם היה מדובר בענייני העולם, היה על התלמיד לשבת ולבכות: 'שעות רבות ישבתי וכיתתי את עצמי, ולא יצא לי מאומה!', אבל בלימוד התורה אין הדבר כן, והוא יקבל שכר מושלם על כל השעות שעמל והתייגע. ויותר מכך – בעקבות עמלו הקב"ה יוסיף לו עוד דעת וחכמה.
העיקר בתורה הקדושה הוא העמל. עמל בהבנת התורה, בקיום המצוות ובתיקון המדות. כאשר מכעיסים את האדם והוא מבליג, כאשר עומד בפיו דיבור אסור והוא מתאפק שלא לאומרו – הוא זכאי לשכר משמים למרות שלא עשה בפועל דבר! זאת מפני ששכר רוחני אינו ניתן רק על תוצאה, אלא על עצם העמל והיגע!
ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים
כאשר מרן זצ"ל היה נער בישיבה קטנה, יצאו חבריו לטיול לקברות צדיקים, בעוד רבינו שכבר מנעוריו חס על זמנו, נותר בגפו בישיבה ועסק בלימוד התורה הקדושה.
באותו זמן החלו ללמוד בישיבה את מסכת בבא קמא. הבחורים הספיקו ללמוד מספר דפים מתחילת המסכת לפני שיצאו לטיול המדובר. כאשר חזרו התלמידים לישיבה, פנה מרן לאחד מחבריו וביקש ממנו לבוחנו על המסכת הנלמדת.
"על אלו דפים ברצונך להיבחן?" שאל הבחור.
"תבחן אותי בבקשה על כל המסכת עם התוספות, המהרש"א ונושאי הכלים שעל הדף".
הבחור החל להרעיף שאלות על מרן, ועל כולן השיב בדייקנות ובבהירות. לאחר שהסתיים המבחן, פנה רבינו אל חברו הנדהם ושאלו: "כמה פעמים לדעתך חזרתי על המסכת?"
בעוד הנער מנסה לשקול כמה פעמים יש ללמוד את המסכת, כדי לרכוש בקיאות מופלגת שכזו, השיב מרן במקומו: "חזרתי על המסכת שישים פעם!".
ואילו אנו לומדים סוגיא פעם פעמיים, וכבר חושבים שיתקיים בנו "ואכל וחי לעולם"… והיא תיחרט בזיכרוננו לנצח נצחים!…
לפעמים רואים בחורים מבטלים את זמנם, וכששואלים אותם מדוע אינם לומדים, הם משיבים 'כבר גמרנו'… איך אפשר לגמור ללמוד את תורת ה'? הרי לעולם לא שייך דבר כזה! תורת ה' היא "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים" (איוב יא, ט). נסו לספור את הטיפות שבים או את גרגרי החול בעולם… אפשר אולי לספור טיפות בדלי קטן מלא מים, אבל את הים לא שייך לספור. אפשר לספור גרגרי חול במקום מסוים, אבל את החול שיש בעולם לא שייך לספור.
וגם אם נאמר שאפשר לספור את הים ואת החול – התורה היא עמוקה וגדולה יותר. יש בה עומק אינסופי. אין גבול לתורה. אתה מעמיק ומעמיק, ואין לזה גבולות.
ככל שלומדים יותר – מבינים יותר כמה איננו יודעים באמת. "תכלית הידיעה שנדע שלא נדעך" (בחינת עולם לר' ידעיה הפניני, יג, מה) – התכלית של כל הידיעות היא לדעת שכמה שנלמד ונלמד עדיין איננו יודעים.
מורנו ורבינו זצ"ל העמיק והשיג כל כך הרבה, אך הוא עצמו אמר, שלא השיג אפילו אחד ממיליארד מן התורה. הוא יודע 'רק' ארבעים אלף ספרים, אבל בתורה יש עוד ועוד ועוד… וכדברי רבי אליעזר במדרש (שיר השירים רבה א, ג): "אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסין, ושמים וארץ מגילות, וכל בני האדם לבלרים [סופרים] אין מספיקין לכתוב תורה שלמדתי, ואני לא חסרתיה אלא כאדם שמטביל מכחול בים" [שאינו מחסר מהים כלום].
עמל התורה מתוך הדחק
משנות ילדותו המוקדמות, עברו על מרן זצ"ל ייסורי עוני, ביזיונות ורדיפות קשות.
בכהנו כרב במצרים, ניצל מרן מספר פעמים מסכנת חיים ממשית.
בזמן מלחמת תש"ח, כשבין ישראל למצרים שררו יחסי איבה ומלחמה, נכנסו שוטרים חמושים לבית מרן וחקרו אותו: "האם יש בביתך נשק?!"
"איזה נשק?" שאל מרן, "מהיכן יהיה לי נשק?!"
"החביאו אצלך נשק?!" שבו השוטרים ושאלו בזעם.
כשראה מרן כי השוטרים אינם נרגעים מזעפם, ניגש לארון הספרים ואמר להם: "אתם רואים את כל הספרים הללו, זה הנשק שלי, אין לי שום נשק אחר, זו נשמתי ואלו חיי!".
השוטרים שמעו את המילים הנוקבות, הרכינו את ראשם ועזבו את ביתו בבושת פנים!
באותה תקופה, הלכו מרן ורעייתו ברחובות מצרים, ולפתע נקלעו להפגנה סוערת כנגד היהודים. קריאות שנאה וזעם נשמעו מלב ההמון המוסת: "אטבח אל יהוד!" – שָׁחֲטוּ את היהודים!
הרב והרבנית, שצעדו לבדם ברחוב וחשו בסכנה הנוראה המאיימת על ראשם, מיהרו להיכנס לחנות צילום שהיתה בסמוך וביקשו מבעל החנות לצלמם. שעה ארוכה שהו השניים בחנות וביקשו מהצלם לצלם אותם תמונה אחר תמונה, עד שההמונים התפזרו לבתיהם, וכך ניצלו חייהם בדרך נס.
עם בואו למצרים ביקש מרן להעמיד את הדת על תילה. לדאבון לב גילה כי אחד השוחטים אינו יודע את מלאכתו ומאכיל את ישראל נבלות וטריפות, רחמנא ליצלן. מרן עמד בפרץ וקבע כי יש לפטר את השוחט לאלתר, אך הלה סירב לקבל את הגזירה ושלח בריון גוי כדי לרצוח את רבנו. רק בנס נחלץ רבנו מנחת זרועו. הגוי הגיע עם מי אש לפתח בית הכנסת, וכשיצא אליו אחד המתפללים סבור היה שמדובר ברב, ומיהר לשפוך עליו את החומר. האיש הספיק להטות את ראשו, וכך נכווה רק בחצי פנים, אילו היה זה מרן, שיושב כל היום ולומד, אי אפשר לשער מה היה קורה…
מעניין כי סופו של השוחט הסורר לא אחר לבוא. הוא עלה ארצה וניסה לפרסם את עצמו כשוחט, אך כששמעו על טיבו, דחו אותו ממינוי זה, והלה הלך ונעשה שומר בכפר. באחד הימים הגיעו פורעים ורצחו אותו.
עם כל הטרדות והצרות שסבבו את ראשו, הגה מרן בתורתו יומם ולילה, כאשר כל מעייניו נתונים תמיד ללימוד התורה הקדושה.
בספר "יביע אומר" (חלק יא בהקדמה) מובאות תשובות שהעלה רבינו על הכתב בשנים תש"ז-תש"ח, בעת שהותו בקהיר שבמצרים. בגאונותו כתב תשובות ארוכות ומפורטות, אך בהקדמת הדברים הוא מתנצל בפני הקורא ומתחנן שלא ידוּנוֹ לחובה, היות וכתב את ראיותיו ומסקנותיו בעזרת מעט הספרים שעמדו לרשותו במצרים.
בהיותו בארץ הקודש, היה מרן מכתת את רגליו מספריה לספריה, ומעיין באינספור שו"תים, כדי להעמיד את ההלכה על בוריה. עמל זה הוא שעמד לו גם בשהותו בארץ ניכר. כל התורה עליה שקד, היתה שמורה בראשו כמונחת בקופסא.
(מתוך הספר 'משכני אחריך' – בראשית)