מספרת הגב' שרה אייזן שתחי', המגדלת את ששת ילדיה בחדוה למרות עיסוקה כמורה לתלמידותיה בירושלים, ובעלה מסיים עתה תכנית 'קנין ש"ס' בה נבחן על כל הש"ס ועומד עתה לקראת סיומו הראשון בעיון:
בתחילה חששתי שיקשה על בעלי להוסיף את לימוד 'הדף היומי' כדבר של קבע, הן הוא עסוק ברוב סדר יומו בלימודיו בכולל וכתיבתו בערבים אודות החומר הנלמד באותן שעות; אך כשהוא פנה בחדוה לספר לי זאת, ואף אמר שיצטרך להמעיט יותר את שהותו בבית, ובא לבקש את רשותי וחוות דעתי לכך, כמובן לא העזתי להביע חששותיי… ותמכתי בכל כוחי.
להפתעתי ולאושרי הרב ראיתי כי בעלי לא מהסס: הוא רק שב מהכולל בערב, ולאחר הפוגה מועטה וארוחת ערב מזינה מיד אזר כוחותיו כארי לעבודת ה', ללימוד הדף היומי בעיון מדי יום ביומו.
מאז הבחנתי בדבר מופלא, שהלימוד אצלו נהיה מסודר וקבוע הרבה יותר. אם עד אותו יום הוא היה חי בתחושה שהזמן תמיד עמו ויכול היה להשקיע בסוגיא עוד יומיים ולסיימה כבבת עינו, בנושא הדף היומי הוא ידע שאין פשרות וההספק חייב להיות דבר יום ביומו, ולא משנה באיזו מסכת מדובר.
בתחילה כשלמדו מסכת ברכות, ואפילו מסכת שבת הנלמדת לאחריה, הכל עבר כשורה. כשהמשיכו לאחר מכן בלימוד מסכת עירובין, שאותה לא למד מעודו, והמושגים ככל הנראה אינם פשוטים לכל לומד, כאן החל להשקיע עצמו יותר ויותר. עבורי היה זה מחזה שובה לב, לראותו לא אחת מתקשר לידידים ותלמידי חכמים שונים ומתחיל לדבר אתם על מושגים שאין לי הבנה בהם, 'פתחים' ו'חצרות' ועוד מושגים שונים.
והמעניין הוא, שלא פעם הייתי מתעוררת בשעות הלילה המאוחרות ומוצאת את בעלי עדיין שוקד על תלמודו! אוכל לומר בבירור, שאין ספק כי הדבר קידש את הבית והכניסו למעגל של לימוד תורה סביב השעון, וכערך היקר והחשוב בבתינו, כשאיפתי כל הימים!
בדברה על אווירת הסיום האופפת את הבית כולו בתקופה האחרונה, היא מתארת לנו בשיחתנו: האמת, שאצלנו בבית הסיום לא מתחיל בימים אלו, כבר חודשים שאנו בתכונה, כי כשאבא מתאר כל העת שהוא מסיים עוד מסכת מהאחרונות ועוד מסכת הכמעט אחרונה, וכל אחת מדובר במסכתות גדולות וקשות מאחרית התלמוד, זה יוצר אווירה כה שמחה ומיוחדת בבית שאין לה תחליף.
אספר לכם דוגמה קטנה: באחד הימים בני הקטן, שהינו רק בכיתה ד', נכנס מרוגש כולו ואמר שהוא רוצה שאלביש אותו חולצה לבנה למרות שלא היה זה יום מיוחד. לשאלתי מדוע, הוא השיב בכזו פשטות: "הרי כשאבא עושה סיום הוא לובש את הבגדי שבת לכבוד זה, ואני היום סיימתי פרק שלם במסכת ברכות, אני רוצה לערוך עליו סיום כפי שאבא עושה".
הסברתי לו כי סיום עושים בדרך כלל כשמסיימים מסכת שלמה והוא סיים רק פרק, שזהו דבר חשוב מאוד… וכשיסיים את כל המסכת נערוך אף עבורו סיום מכובד. והוא השיב בשגרת לשונו: "אבא תמיד אומר לנו שהעיקר זה סיום הש"ס שילמד ויידע את כל הש"ס, אבל לא ניתן להגיע לסיום זה בלי ללמוד עוד מסכת ועוד מסכת, וכל חלק הוא נדבך נוסף בסיום המיוחל; אז גם הפרק שלי הוא חלק ונדבך בסיום מסכת ברכות שאעשה בעז"ה כשאסיים את המסכת כולה, אבל צריך כבר עתה לשמוח על החלק שהגעתי אליו בסיום הפרק הראשון…".
התרגשתי למשמע הדברים, לא ידעתי מה להשיבו. אמרתי שכשאבא יבוא נשאל אותו מה לעשות.
בערב, כשאבא שב מסדר לימודו, קראתי לבני וסיפרתי לאבא על כל הדין ודברים שהיה לי עם בננו הקטן ששב מהתלמוד תורה, ואני מבחינה בזווית עינו של בעלי דמעת אושר… הוא חיבק את הילד והרים אותו למעלה ואמר בכזה אושר וחדווה: "מה השאלה יוספק'ה, אנו נעשה לך סיום גדול ומהודר בדיוק כמו שעשינו בשבת הקודמת כשסיימתי את המסכת האחת לפני האחרונה, כי גם הפרק שלך הוא אחד לפני הבא לפני הבא לפני הסיום הגדול שאתה בגילך יכול להגיע…".
האושר שהיה על פני הילד לא נותר חתום רק על פיו המחייך, כל בני הבית שהיו עדים לדו־שיח ולכל ההתנהלות חשו לפתע יום של שמחה ממש, נראה היה כאילו מישהו מבני הבית חוגג את היום המאושר בחייו.
"והאמת, לא אכחד אם אומר שעבורנו כל מאורע מעין זה הקשור לסיום הינו יום שמחה של ממש. ההתרגשות שבני הבית מקבלים מכך שאין לנו דבר חשוב יותר מלימוד התורה, ובמיוחד עתה כשמדובר על לימוד קבוע שאינו פוסק וממשיך בקביעות דבר יום ביומו מבלי לבטל יום אחד, הכולל ימי שישי קצרים כמו עתה בימות החורף, או שבתות קצרות שבהן צריך להספיק הכל כולל הלימוד עם הילדים וסעודות שבת חיוניות ומענגות.
***
לסיום שחה לנו הגב' אייזן: אין לי ספק שאני שותפה לתחושתן של מאות ואלפי נשים שבעליהן נכנסו למסגרת הקבועה של לימוד הדף היומי כל אחד בצורתו וסגנונו, כי המאחד בין כולנו הוא דבר אחד שאין בדומה לו: שהבית כולו סובב סביב הציר המרכזי של התלמוד בבלי שעבורנו הפך לחלק מאורחות חיינו, וכל אחת מנסה בכוחותיה לעזור לאב הבית, שמצדו עושה כל הניתן שלא לפגוע בקשר המיוחד שיש לו עם בני הבית כבעבר, ובד בבד משקיע כל מרצו וכוחותיו לסיים את הש"ס ללימוד בעיון דבר יום ביומו.
בנוסף היא מספרת לנו מתחושותיה: הימים הייחודיים שבהם אני בעצמי מתענגת מלימוד התורה של בעלי הוא בימי המבחנים החודשיים, כשבעלי נמצא לפני מבחן שהינו הערכה לכל מה שלמד החודש, כמה הוא יודע, הוא משקיע את הימים האחרונים קודם אותו יום שישי שבו נערכת הבחינה לעמל ויגיעה אינסופית, וכל בני הבית מבחינים איך הלימוד של אותה מסכת ודפים חודשיים הופכים לחלק מהווייתו משחר ועד אחרית היום, וזה נוטע בלב כולנו אהבת תורה בלי גבול.
השיחה עם הגב' אייזן שתחי' יכולה הייתה להתארך עוד ועוד, אבל מבין השורות אנו מבינים מסר נוסף שאין מתאים יותר מלתארו נוכח השיחה – מבין השורות הצלחנו להשכיל ולהבין איזה חלק מרכזי ומכריע יש לאם הבית עצמה בכל המגדלור של תורה שהיא זוכה לקיים בביתה בדור כשלנו, איך מושגי הבית הפכו למרוממים יותר, איך החלומות והחזיונות של כל בני הבית הפכו למשהו מעולם אחר, תורני יותר אמתי יותר. וכן הבנו איך סיום ש"ס אחד, שנלמד בקפידה ובקביעות יום יום, יכול לשנות אווירה שלמה בבית משפחה מרובת ילדים, כשהכל גדלים לאורו.
לא פלא שהגב' מתארת לנו בסיימה, כי לקראת האירוע הגדול הקרוב של סיום הש"ס כבר מתקשרים מכל המשפחה שרוצים הם ליטול חלק בסיום, לא רק כדי להיות חלק ממעמד של מאות ואלפי מסיימים כאחד במעמד גדולי וצדיקי הדור, אלא במיוחד לאור זאת שההתרגשות האישית שלהם לראות שהאירוע הגדול והמיוחד שאליו הטריחו עצמם כל גדולי התורה והיראה בדורנו הינו במידה רבה אודות לאב הבית שהוא חלק אחד מני רבים שהביאו לכך וגרמו שמחה לעולם כולו, ולבטח גם בשמים ליושב במרומים ששש ושמח בראותו את בניו עולזים בזה העולם – דמשתכחין בצערא דילהון ועסקי בחדוותא דילי…