היה זה ביום מן הימים, כאשר קיבל יענקל טיקטינר, מגדולי מתמידיה של ישיבת מיר, מכתב רשמי ובו צו המורה לו להתייצב בפני שלטונות הצבא לצורך גיוס לצבא הפולני. מאחר ויענקל היה בחור חסון ובעל גוף בריא, היה ברור לו כי סיכוייו להשתחרר מהצבא ולהפטר מעול הגזירה – נמוכים ביותר, ואכן, כך היה: לרופא הצבאי הספיק מבט חטוף בפניו הבריאות של יענקל, כדי לקבוע חד משמעית כי הינו כשיר לעבודת הצבא.
בברכיים כושלות יצא יענקל ממשרדי הצבא, כשבידו צו המורה לו להתייצב מספר ימים מאוחר יותר לתחילת שירותו הצבאי. את רגליו שם הוא מיד אל עבר ביתו של מורו ורבו, רבי אליעזר יהודה, אשר נחרד לראות את תלמידו החביב ממרר בבכי: "רבי! גוייסתי לצבא! מה אעשה? אני לא יכול להתנתק מהגמרא, מהתורה הקדושה!" יבב יענקל, ורבי אליעזר יהודה הסכים איתו לחלוטין.
את הימים הבאים, הקדיש רבי אליעזר יהודה עם שאר ראשי הישיבה, כדי להפעיל כל שתדלנות שניתן להעלות על הדעת ולנסות לחלץ את יענקל מציפורני הצבא הפולני, אולם כל המאמצים עלו בתוהו. ניכר היה כי כבר נגזרה גזירה משמים, ולא ניתן להעבירה.
כך, תקופת מה מאוחר יותר, כשהוא שבור ורצוץ, הגיע יענקל להפרד מרבו הגדול, אשר פנה אליו ואמר: "יענקל, אל תצטער. אתה אמנם נאלץ לעזוב את הסטנדר, את היכל הישיבה, אבל את הישיבה עצמה – אתה לא עוזב! אדרבה: אתה הולך לפתוח סניף חדש של ישיבת מיר, בתוככי הצבא הפולני!".
במבט של השתאות הביט יענקל ברבו, אשר חייך והסביר: "בדיוק כפי ששמעת. אתה תפתח 'סניף' של הישיבה בצבא הפולני! מדי חודש בחודשו אתה תשלח לי איגרת, ובה חידושים שחידשת בתורה בזמנים לא זמנים, בין אימון למשנהו, ואילו אני – אמשיך לשלוח לך את סכום התמיכה שניתן לכל בחור החובש את ספסלי הישיבה! כך, אתה תמשיך להיות תלמיד הישיבה גם הלאה, בדיוק כמו היום!".
דבריו של רבי אליעזר יהודה, הזילו טל של תחיה על ליבו של יענקל, שקיבל את ההצעה בשמחה. בליבו ניצת זיק של תקוה: הנה, הוא ימשיך ללמוד גם בהיותו בצבא, ימשיך לחדש חידושים, והכי חשוב: ימשיך להיות תלמיד של ישיבת מיר!
וזה בדיוק מה שקרה. במהלך השנתיים הבאות, בזמנים לא זמנים, ביום ובלילה, ניצל יענקל כל רגע פנוי כדי להמשיך להגות בתורה, ואף להעלות את חידושיו על הכתב. אחת לחודש, היה מגיע אל הישיבה מכתב עליו הוטבעה חותמת הצנזורה, ובו חידושי תורה שחידש תלמיד ישיבת מיר, אי שם, ב'סניף' שבתוככי הצבא הפולני… במקביל, רבי אליעזר יהודה לא שכח את הבטחתו, ומדי חודש היה משגר אל תלמידו את דמי התמיכה החודשיים, שאיפשרו לו לשרוד את שנות השירות הקשות.
אך הנה, באחד החודשים, נפל דבר: יענקל שלח את המכתב ובו חידושי תורתו, כמדי חודש בחודשו, אולם מכתב התשובה ובו התמיכה החודשית – בושש מלבוא. בתחילה, סבר יענקל כי המכתב התעכב אי-שם בדרך, אולם משחלפו שבוע ושבועיים והמכתב לא הגיע – מיהר להריץ מכתב נוסף אל רבו, בו תהה: האם אבדה המעטפה בדרך? או אולי חזר בו ראש הישיבה מהבטחתו?
מכתב התשובה לא בושש מלבוא… "החידוש שחידשת החודש, מבוסס על החידוש שכבר שמעתי ממך בשנה שעברה! אי אפשר לשלם פעמיים על אותו החידוש!" כתב רבי אליעזר יהודה, שלא היה מוכן להתפשר בדרישותיו מתלמידו חביבו, גם בהיותו שרוי הרחק הרחק, במחנה צבאי עלום שם. הוא המשיך להתייחס אליו כבן ישיבה לכל דבר, כאילו היה בבית המדרש – בהיכלה של הישיבה!
למותר לציין, כי יענקל שינס מותניו ועמל על חידוש אחר, בעקבותיו הגיעה התמיכה החודשית, ואילו המסר – עבר באופן ברור: לא מדובר במליצה בעלמא, אלא בהסכם של ממש. יענקל ממשיך להיות תלמיד הישיבה לכל דבר, על החובות והזכויות הכרוכות בכך!
שנתיים מאוחר יותר, כאשר שוחרר יענקל מהצבא לאחר שהשלים את חוק שירותו – הוא שב אל הישיבה, בדיוק כפי שעזב אותה. הוא התיישב אצל הגמרא כאילו לא חלפו שנתיים ימים, וחזר להגות בה בשקידה כמיימים ימימה, עד שגדל וצמח, עלה והתעלה, והיה ברבות הימים לתלמיד חכם מובהק!
הרי לנו, כי אדם שנאלץ לעקור ממקומו, וללכת למקום טמא בין הגויים – אינו מוכרח לאבד את מדרגתו הרוחנית. בכל מקום שבו הוא נמצא ביכולתו לפתוח 'סניף' של הישיבה, ולהמשיך את התעלותו בדיוק כפי שעשה עד כה בבית המדרש.
(קובץ גיליונות)