"וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה'" (במדבר י"א, ב')
חובת לימוד התורה לילדים מוטלת על האב. לכן, למרות היותי אדם עסוק – הן בענייני עבודה והן בעניינים ציבוריים – הקפדתי ללמד את ילדי חומש, גמרא, תפילות וכל מה שקשור בענייני יהדות.
פעמים רבות, נהגתי לקחת את ילדי לטיולים שונים: לגן העיר, לגן החיות וכדומה. הילדים היו משתעשעים, ואני יכולתי לנצל את הזמן וללמוד גמרא. בטשקנט נהגו האנשים בפשטות, ללא גינוני טקס, כך שרבים, גם כאלו שאינם מוכרים לי, ניגשו בטבעיות ושאלו מה אני קורא. מאחר שידעתי כי בטשקנט לא מזדרזים להלשין וכי הדבר אינו מסוכן מידי, הייתי נוהג לומר את האמת והסברתי שמדובר בספרים בשפה העברית. והעיקר – המשכתי ללמוד בכל הזדמנות.
הילדים היו קטנים והתביישו בכך שאני מושך תשומת לב. חשבתי כי כדאי לנסות ולנטרל את חששם זה, וכאשר טיילתי איתם, פרצתי בצחוק כמו שיכור. הילדים המבועתים לחשו לי באימה: "אבא, מה אתה עושה? והרי מסתכלים עליך!"
"נו, שיסתכלו", עניתי.
דוקא משום שהיו רגישים ל"דעת קהל", ביקשתי לחסן אותם מפניה. ידעתי כי הדבר יהיה חשוב להם בעתיד.
עשירי למניין
הייתי מומחה באיסוף אנשים לתפילה במניין. כאשר היה חסר העשירי, הייתי יוצא לרחוב ושואל כל עובר ושב: "הנך יהודי? אם כן, בא בבקשה והצטרף כעשירי למניין". האם תוכלו לתאר לעצמכם את הדבר הזה, בטשקנט, בברית המועצות, בשנים ההם?
באחד הימים, כמעט והתייאשתי מלמצוא עשירי למניין. גילו את אוזני שלא הרחק משם, באחד מבתי החרושת, עובד יהודי בתפקיד של סדרן. נכנסתי למקום ומצאתי אותו. מסביבו עמדו פועלים רבים והוא הפנה כל אחד מהם לעבודתו.
ניגשתי אליו: "סלח לי, בבקשה, יש לי מניין אך חסר לנו עשירי להשלימו. אנא ממך, אני מבקש כי תבוא איתי למשך זמן של כעשרים דקות". האיש נענה בחיוב ואמר: "אבוא. רק אסיים את שיבוץ הפועלים". ומיד אחר כך הלך איתי.
שומרים "נאמנים"
איסוף היהודים למניין היה כרוך בבעיה נוספת, עליה עדיין לא סיפרתי. טשקנט היתה עיר מלאה בכלבים, והללו שמרו על הבתים. בהיותי אדם חסר סבלנות וממהר באורח קבע, כל הליכה ברחוב הפכה אצלי לריצה. תמיד חבל היה לי על הזמן. לכלבים היתה זו סיבה טובה לרדוף אחרי, שהרי מטבעם רודפים הם אחרי מי שרץ…
באחד הבקרים חיפשתי עשירי למניין. זמן תפילת שחרית כמעט עבר, שמונת האנשים (מלבדי) כבר רצו להתפזר כדי להספיק ולהגיע למקום עבודתם, אולם העשירי עדיין לא נמצא. החלטתי להזעיק את אחד מידידי. הלכתי אל ביתו ונקשתי על הדלת. השעה היתה מוקדמת למדי, הדלת היתה נעולהואיש לא ענה לי.
כדי לא לעורר את כל המשפחה, החלטתי להיכנס דרך המרפסת. אך כאשר נכנסתי לחדר, התנפלו עלי שני כלבים ואחד מהם נשך אותי בחוזקה.
בעל הבית ששמע את הרעש, יצא בבהלה: "מה קרה?" הסברתי לו במהירות את הענין, והוא מיד הצטרף אלי למניין… הנשיכות וכל הכרוך בהן לא עניינו אותי כרגע – העיקר יש לי עשירי למניין!
במשך מספר שנים שימשתי כחזן בתפילות יום הכיפורים. היה זה מניין, שהתאסף בסתר בביתה של אחת המשפחות. הייתי שוהה בביתם במשך כל היום מבלי לצאת כלל. בהפסקות הקצרות למדתי תורה עם אנשים. קראנו למניין "מפלגתי-קומסומלי", הוא התקיים בראש השנה וביום הכיפורים, והתפללו בו אנשים שמסוכן מאוד היה בעבורם אילו נתפסו.
באחת השנים, היה זה כבר במוצאי יום הכיפורים, ואני ביקשתי לחזור לביתי. יצאתי לחצר מבלי להודיע לאיש, ולפתע התנפלו עלי כלבי השמירה, ששוחררו במיוחד כדי לשמור שזר לא ייכנס לבית, ונשכו אותי!
הפעם, יצאתי מהאירוע מבלי להזדקק לזריקות, שכן היו אלו כלבים ביתיים, ובעליהם הבטיחו לעקוב במשך עשרה ימים האם לא מתפתחת אצלם מחלת הכלבת, שאז עדיין ניתן לקבל את החיסון. אך לא תמיד עבר הכל בשלום. היו פעמים בהן נאלצתי לעבור סדרת זריקות נגד כלבת – כשלושים או שלושים וחמש זריקות בכל פעם. במהלך הימים הללו אסור היה לי לשתות יין, כך שלא יכולתי לקדש בשבת.
מאז אותו אירוע התחלתי להיות קצת יותר זהיר בעניין הכלבים. לא רציתי להזדקק שוב לזריקות…
(מתוך 'להשאר יהודי')
חבל שאין לי יותר זמן ללמוד ולהתחק ממכם
מושלם כל עניין ועניין מוחלט ללא ביזבוז זמן יקר בית מדרש אינטרנטי השם תודה שנתת לנו את דרשו