באחד הבקרים, במעלה רחוב אבן שפרוט ברחביה, נתקל הרב יוסף בוקסבוים במחזה מזעזע.
ריש גלותא, אביר פוסקי העם היהודי מרן הגרש"ז אויערבאך צמוד כל גופו לעץ עתיק-יומין, ומחבק אותו בזרועותיו…
הוא חשש שמא התעלף או חש ברע, זינק לעברו, וראה את רבי שלמה זלמן – אז בשנותיו האחרונות חובק בשארית כוחותיו את העץ, ומבין אצבעותיו נושרים מספריים ונייר-דבק…
רבי שלמה זלמן, מבין ענפי העץ, מחייך את חיוך הזהב שלו, ואומר בחמימות 'הרבי שלמה זלמניות' הביישנית:
"קצת סחרחורת… זה יעבור לי… אולי תחזיק לי את המספריים…"
הרב בוקסבוים אחוז תדהמה.
"נפטר" – מספר לו רבי שלמה זלמן בניחותא – "יהודי יקר מ'שערי חסד'. יהודי מודרני… וחשבתי שיש לו מן-הסתם גם חברים בסמטאות רחביה החילונית, מקום שהרמקול של 'שערי חסד' לא יגיע אליו… כתבתי בלורד על דפי נייר מחברת את זמן ההלוויה וניחום האבלים, ואני תולה אותם על עצים בחלק החילוני של הרחוב… נו, אני כבר לא יונגרמן… סחרחורת תקפה אותי… תעזור לי עם המספריים, אה?"
וכך ראתה 'שערי חסד', שכונה שנטלה שמונה מתשעת קבי היופי של ירושלים, את רבן של ישראל, עם חיוך-הזהב שלו, עם הטעש'ל עתיק-היומין עמוס נייר-מחברת, דבק סלוטייפ ומספריים, נודד בכוחות אחרונים, ומחפש לו עצים כדי להודיע לקומץ חילונֵי אבן-שפרוט שאדם מישראל בסמטה הסמוכה הלך לעולמו – –
*
הזדמן לי פעם לשבור בביתו כוס. הוא צחק צחוק מתוק וחי. "אתה יודע. אף פעם לא שברתי כוס", אמר. "לא בגלל שחבל על כוס. אלא בגלל שכוס נועדה כדי לשתות בה, לא כדי לשבור אותה".
הוא הסתכל בחיוך על הזגוגיות המנופצות. "הידעת", שאל, "שהכוס עודנה מתקופת השולטן הטורקי?"
"כוס נועדה כדי לשתות בה. לא כדי לשבור אותה"… את הפילוסופיה הפשוטה-מופלאה הזו הטעין בעל ה'כוסות' במערכות נפשו; זה הפך אותו למאושר באדם.
ואיך הוא היה כועס, מרן זי"ע! איך היה כועס לו היה רואה איך הפכתי משפט רבי-שלמה-זלמנ'י טיפוסי אחד – ל'דרך חיים'…
*
הנה סיפור מופלא שארע אתי, שמבטא בעוצמה את ה"פלס מעגל רגליך", והניהול עצמי של רבי שלמה זלמן.
רבי שלמה זלמן היה מאריך בתפילה. הציבור המתין. משום מה, מעולם לא הקפיד על כך.
כשהיה ניגש בעצמו ל'עמוד', היה מקצר, שלא כמנהגו. החצפתי פעם פנים, ושאלתי אותו לפשר הסתירה.
הוא צחק את צחוקו המתוק, המתנגן.
"כשמחכים לי, אמר, אין 'טירחה דציבורא'. הציבור מעוניין להמתין לי. ואין זה משנה מבחינת ההלכה למה אדם מעוניין בכלל להמתין לשלמה זלמן בן חיים לייב… ואם הוא לא משתטה בהמתנה זו… טרחה דציבורא מכל מקום אין כאן…
"מאידך, כשאני ניגש לעמוד, הציבור אינו ממתין לרבי שלמה-זלמן אויערבאך, אלא ל'שליח הציבור' שבי. ל'שליח-ציבור' אנשים לא נוטים למחול… כאן כבר קיימת 'טירחא דציבורא'…"
*
האלוקים עשה את רבי שלמה זלמן ישר. עולמו של רבי שלמה זלמן היה בהיר, צלול. ללא סיבוכים והתפתלויות שאנשים מתעקשים לסבך בהם את חייהם. לא היו שם שאלה של 'מעמדות' ו'מה יאמרו', ולא העסיק אותו מה חושב עליו הציבור. הנה סיפור מתוק, שהייתי עד ראיה לו כמעט מדי שבת בשבתו.
בשעה שבין סעודה שלישית למעריב היה גיסו הגה"צ רבי שלום שבדרון דורש ב'מניין הרבנים'. מדי שבת היה רבי שלמה זלמן מזדרז בסעודה שלישית שלו בביתו, ויורד לדרשה.
רבי שלום היה נוהג, כאחד מגילוי החביבות הכריזמטית שלו, לשתף את הציבור… מפעם לפעם היה חוזר על פסוק או מאמר חז"ל, וממתין שהציבור ישלים… אני עצמי הייתי מרגיש קצת מבוכה ואי-נוחות להיות חלק מסוג המבחן הזה… רבי שלום היה פותח למשל בפסוק "ובהר ציון תהיה…" וממתין שישלימו אותו. ורבי שלמה זלמן היה היחיד שמעולם לא התחשבן ולא התפתל ולא הסתכל סביב איך זה נשמע ונראה… הוא היה מגביה את קולו ממקומו העראי שליד הדלת, ומשלים במתיקות וקול צלול – "פליטה!"…
*
אחד המוסדות המופלאים שמלכו ב'שערי חסד' – הייתה 'מֶרקֶע'. חנות היינות של מֶרקֶע, אלמנה קשת-יום שהתפרנסה מסוג נדיר של חנות שלא קיימת עוד בחוצותינו, בה היו תושבי האזור קונים יינות לשבת.
עם השנים, כשמרכזי קניות נבנו בשכונות הסמוכות, לא היו עוד דורשים לחנות ויינותיה. אבל אחד היה בסמטאות 'שערי חסד' שלא קיבל את העובדה הזו – מרן הגרש"ז אויערבאך זי"ע, ובערבי פסחים היה עולה אל חנותה כדי לקנות את יינותיו. גם בערוב ימיו, כשבפורים היה ביתו עמוס משקאות, לא נס ליחו של המנהג.
וכך נוצרה תפאורה של 'חנות לשעה', לצרכי החסד האישיים של מרן.
בנו הצעיר רבי ברוך זצ"ל, צייר לפניי פעם ציור קסום מספיחי הקניה הזו. לכשתרצו, הסיפור הזה היה גולת הכותרת של הקניה:
"היינו מהלכים מרחוב פרוש לרחוב השל"ה, לחנותה של מרקע. אבא היה מונה בניחותא בדרך את היינות הדרושים:
"מה אנחנו צריכים, ברוך? חמש בקבוקי מיץ ענבים 'ציון', שש בקבוקי יין 'אצילים', ושלוש בקבוקי 'מלכים'…'
"נכנסנו לחנות; החנות הזעירה עם אדני השיש העתיקים היתה מתמלאת אורה. אבא מברך בחום ורגש את האלמנה ומשלח ידה, והוא מבקש להיוועץ בה איזה בקבוקים ראוי לקנות.
"'נראה לך', הוא שואל בפנים מאירות, וכל כולו חיוניות, 'נראה לך שתשע בקבוקי יין וחמש מיץ ענבים יספיקו לכל המשפחה שלי? אני אספר לך מי יהיה נוכח ב'סדר'…
"ואז היה נכנס לדבר בטיב היינות. יין 'אצילים' יש בו ניחוח עדין יותר; מאידך הטעם של יין 'מלכים' חי וחריף יותר… מה סוברת מערקע?"
וכך, חברו להם הלב הענק ביותר והמוח הכביר ביותר של העם היהודי בחנות הקטנטנה, בסמטה עלובה ב'שערי חסד', כדי להוביל את מערקע המוכרת, אפופת האושר, למסקנה המתבקשת מראש…
בסופו של הדיון היתה מערקע מציעה מכוח עצמה והגיונה, את רשימת היינות שמרן סיכם עליהם מראש.
וכך היה רבי שלמה זלמן יוצא מהחנות, עם ששה יינות 'אצילים', חמשה בקבוקי מיץ ענבים, ושלשה 'מלכים', ומערקע, החנוונית-ליום-אחד מתחייכת לעצמה בנהירו עילאה… והיא מהלכת בחנות הדלה כמלך בגדוד… שיכורה ולא מיין… הנה הוענק לה שרביט מלוכה, לתכנן במו ידיה אכולות-השנים, את שולחן הסדר המפואר ביותר של כנסת ישראל…
בשנתו האחרונה של האיש המפעים הזה, הניף עשר אצבעות טהורות לעולמו של הקדוש ברוך הוא, שממנו לא נהנה כמלא נימה, ואמר בפשטות:
"מימי לא אכזבתי נפש חיה!"
"מימי!" איזה וידוי מפעים לבבות!
רבי שלמה זלמן אמר, כידוע, על קבר רעייתו: "מימי לא פגעתי בך, ולא נהגתי איתך לא כפי ה'שולחן ערוך'".
המשפטים הללו מכילים הצהרה נפשית מרהיבה – שלא נותרה בכל מחוזות שמונים ושש שנות-האושר שלו פיסת-נפש מופקרת אחת; פיסת-נפש חסרת חיוניות. זהו וידוי אישי של אדם שלא נותרה בכל מערכותיו תנועה אחת של 'כלאחר יד'!