"ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי… איש חרבו" (לד כה)
יעקב אבינו אמר ליוסף: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח, כב). ולכאורה קשה, שהרי יעקב לא היה זה שכבש את שכם, אלא בניו שמעון ולוי. ואם כן כיצד טען יעקב ששכם שייכת לו, שהוא זה שכבש אותה, וביכולתו לתתה למי שהוא יחליט?
התשובה לכך היא, ששמעון ולוי אמנם היו גיבורים, אבל בדרך הטבע לא הייתה כל אפשרות ששמעון ולוי יצליחו לחסל את כל אנשי שכם. אך כאשר ראה יעקב כי בניו הכניסו את עצמם לסכנה גדולה, הוא נעמד לפני הקב"ה בתפילה ובבקשה, ובזכות זאת עלה בידי שמעון ולוי לכלות את אנשי שכם. וזהו שמבאר תרגום אונקלוס על הפסוק: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" – "בצלותי ובבעותי", כלומר בתפלתי ובבקשתי. וכיון שכל הניצחון לא הושג בדרך הטבע, אלא אך ורק בזכות תפילותיו ובקשותיו של יעקב, הוא היה רשאי לתת את שכם ליוסף.
ברשות יעקב היה נשק יעיל הרבה יותר מקשת ומחרב, יעקב ניחן בכוח התפילה. הנשק הזה סייע לעם ישראל לאורך כל ההיסטוריה והגן עלינו במצבים הכי קשים. עד דורנו אנו זוכים לראות ישועות על טבעיות בזכות כוח התפילה, כפי שראינו במלחמת ששת הימים, כיצד כל עם ישראל עמד בתפילה, וכל מי שהיה לו מוח בקדקודו, הבין שכל הניצחון הבלתי צפוי לא בא בדרך הטבע, אלא אך ורק בזכות התפילות שבקעו מעומק לבם של בית ישראל.
תשע עשרה שנה קודם לכן, במלחמת תש"ח, השתוללו המצרים עם מטוסי קרב ועמדו להפיל פצצות על תחנת החשמל רוטנברג. הם החטיאו את המטרה, והפצצות נפלו בקרבת מקום, בתחנה המרכזית של תל אביב.
היה זה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בזמן שבדרך כלל התחנה הומה מאנשים השבים מעבודתם. אולם הקב"ה הקדים רפואה למכה: התחנה הייתה בנויה בשני מפלסים. המפלס התחתון המקורה שימש להולכי הרגל, והמפלס העליון והפתוח שימש לרציפי האוטובוסים. כדי להגיע לרציפי האוטובוסים היה צורך לעלות במדרגות, שהובילו מהפלס התחתון למפלס העליון, אולם במהלך ההפצצה ארע נס גדול ומפלס הרציפים היה ריק באופן יחסי. מה גם שהפצצה נחתה ברציף האוטובוס של בני ברק, שכמעט לא היו בו אנשים. אמנם נהרגו מהפצצה כארבעים איש, אבל נמנע אסון כבד בו יכלו להיהרג מאות רבות.
באותן שעות קריטיות שהו הורי ליד ביתו של מרן ה"חזון איש" זצ"ל. הם הגיעו מביתם שבתל אביב כדי להתייעץ עמו בעניין מסויים. דלת חדרו של ה"חזון איש" הייתה סגורה. אחותו, הרבנית קנייבסקי ע"ה, רעיית מרן הסטייפלר, יצאה אל הורי ואמרה להם: "ה'חזון איש' ביקש שאם תגיעו לכאן, אמסור לכם בשמו שלא תלכו, אלא תמתינו עד שיפתח את דלת חדרו!".
הורי יצאו לחצר וחיכו בסמוך למרפסת הבית, שדלתה הייתה פתוחה. מבעד לפתח הם הבחינו בגדול הדור המסתובב בחדרו הלוך ושוב. מקלו על כתפיו, פניו בוערות באש קודש ופיו ממלמל בדבקות נוראה. זמן מה חלף ולפתע הגיע לאזני הורי קול פיצוץ אדיר. היו אלו הדי ההפצצה שנפלה בתחנה המרכזית. באותם ימים עדיין לא נבנו בתים רבים בשטח שבין בני ברק לתל אביב, והרעש וההדף נשמעו והורגשו היטב.
עם הישמע הפיצוץ פתח ה"חזון איש" את דלת חדרו, וקיבל את הורי ההמומים והנרגשים. הם הבינו כי ה"חזון איש" ידע ברוח קדשו, שפצצה עתידה ליפול במקום כל כך הומה ומרכזי, ועל כן הוא התהלך אנה ואנה והתפלל לקב"ה בכל לבו בתחינה ובבקשה, כדי להפר את עצת אויבינו. כך הוא מנע הרג של מאות אנשים.
זו הייתה גם הסיבה שה"חזון איש" אמר לאחותו להורות להורי שימתינו לו, כדי שלא ישהו באותו זמן במקום הסכנה. אם הם היו חוזרים לתל אביב באותו זמן, אין לדעת מה היה קורה להם ברציף האוטובוס המגיע מבני ברק, שבשטחו נפלה הפצצה.
גם בדורינו, כשאנו מוקפים באויבים רבים ואכזריים, המנסים לחסל אותנו בכל דרך אפשרית, עלינו לדעת שבדרך הטבע אין לנו כל סיכוי להינצל, אילולי "ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך" (דברים כג, טו). אך כל זאת מתקיים בתנאי שאנו נקיים במעשינו ובהתנהגותנו כחתימת הכתוב: "ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך" (שם).
***
זלזול בהשתדלות גובל בחוסר אחריות
בשנת תשי"ז התנהלה מלחמת קדש בין ישראל למצרים. במערכה זו אירעו ניסים גדולים ועצומים, ובסופה נכבש חצי האי סיני בידי ישראל. בתו של הרמטכ"ל משה דיין, שהייתה סופרת ועיתונאית, כתבה ספר על מלחמה זו. בספרה היא מתארת את חוסר האחריות המשווע בו נהגו ראשי הצבא.
החיילים נכנסו למדבר סיני עם משאיות של חברת "תנובה", ונסעו על גבי דיונות חול גבוהות. אנשים בעלי אחריות היו אמורים לקחת בחשבון את הסכנה שהמשאיות יתבוססו בחול, ולכרוך על גלגליהן שרשראות של ברזל מיוחדות, שנועדו לנסיעה בתנאי שטח קשים. אך ראשי הצבא זלזלו ושלחו את המשאיות כמות שהן, ללא כל אמצעי שיאפשר להן לעבור את החולות בשלום. בנוסף לכך, אירעו במלחמה מחדלים רבים, שנבעו מחוסר אחריות ומחוסר תקשורת מתאימה, ועלו לנו בקרבנות רבים. הייתה זו תוצאה של האמון המופרז ב"כוחי ועוצם ידי".
איך בכל אופן הצליחו בסופו של דבר להתגבר על המצרים, חרף ההתארגנות הכושלת? היה זה בזכות תפילתו של האדמו"ר מבעלז זצ"ל. באותה תקופה גופו היה תשוש, והוא כמעט ולא היה מסוגל ללכת בכוחות עצמו. כשנזקק לעבור מחדר לחדר בביתו או להגיע לבית המדרש, נאלצו המשמשים לשאתו על גבי כסא.
והנה לפתע ביקש האדמו"ר לעמוד על רגליו. וכך הוא עמד במשך עשרים וארבע שעות תמימות, כששפתיו לוחשות תפילה נרגשת. החסידים לא הבינו את המתרחש לנגד עיניהם, ובהו באדמו"ר בהשתוממות, מבלי לדעת מהיכן אזר את הכוחות המופלאים הללו בגילו המופלג, כשגופו חלוש ורפה.
בחלוף עשרים וארבע שעות התיישב האדמו"ר במקומו, ובו ברגע נודע כי הקרב הוכרע לטובת עם ישראל. אין ספק כי היה זה בזכות תפילתו ובקשתו של האדמו"ר, כפי שאמר יעקב אבינו: "בצלותי ובבעותי".
***
גואלו מיד חזק ממנו
הקב"ה מציל את עם ישראל לאורך ההיסטוריה כולה. הנאצים רצו להכחיד את צורת היהודי, וביקשו ששם ה' לא ייזכר עוד. ששה מיליון יהודים הי"ד נכחדו באכזריות נוראה. לאחר השואה, עולם התורה היה דליל ביותר. לדוגמא, כשלמדתי בישיבת ויז'ניץ בתל אביב בשנים תש"ח עד תש"י, למדו בישיבה כעשרים וחמישה בחורים. ומה קורה בישיבות ויז'ניץ היום? אלפי בחורי ישיבה שוקדים על התורה ועל העבודה.
כמה שנים לאחר מכן, בשנת תשט"ז, כשלמדתי בישיבת 'מיר' בירושלים, היו בה כשמונים בחורים ואברכים. האם יש צורך לספר לכם מה קורה שם היום?! למעלה מארבעת אלפים בחורי ישיבה ואברכי כולל לומדים שם יום יום. צאו וראו כמה רבבות אלפי תלמידים גודשים את מוסדות התורה בימינו!
בשנת תשכ"ב, כשהגעתי לציריך שבשוויץ, התארחתי בבית רבי משה חיים שמרלר זצ"ל, שהיה מרבני העיר והתגורר מול בית הכנסת. למרות המרחק הקצר נמנענו מללכת לבית הכנסת חבושי שטריימלים, וזאת כדי שלא לעורר את חמתם של הגויים. ואילו כיום בחסדי ה' – יש בשוויץ מאות חסידים עטורי שטריימלים, שצועדים ברחובות מדי שבת ללא מורא.
לפני השואה ניסה השטן להחדיר את השכלת הגויים ומנהגיהם בקרב עם ישראל, להכניס לימודי חול בחדרים ובישיבות במדינות אירופה. אולם ה"חפץ חיים" ראה את הסכנה הגדולה הטמונה בגזרה הנוראה, ופעל לבטלה בכל דרך. הוא נפגש עם נשיא פולין ודיבר על לבו. באותו זמן היה ה"חפץ חיים" זקן מופלג. הוא דיבר בדמעות ובבכי. שפתו הייתה שפת האידיש, ולפיכך ביקשו להביא אדם שיתרגם את דבריו מאידיש לפולנית, אך ראש הממשלה הפולני אמר: "אין צורך, אני לא צריך מתרגם. הזקן הזה מדבר מתמצית לבו, דבריו טבולים בדם ובדמעות. שפת הלב אינה צריכה מתרגם. אני מודיע מיד על ביטול הגזירה!".
גם באמריקה ניסה השטן לאבד את צורת היהודי המקורי, אך שם הוא פעל בשיטה שונה. האמריקאים החדירו את אידיאל הכסף והעבודה, וניסו לנתק את עם ישראל מהתורה ומהקדושה. אולם הקב"ה שלח מלאך מושיע, בדמותו הנאצלת של רבי אהרון קוטלר זצ"ל, שהחדיר בעם את ההכרה כי "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" (דברים ח, ג) והקים ישיבות על טהרת הקודש. כך הפכה אמריקה תוך שנים ספורות משממה רוחנית למרכז שוקק תורה.
גם האדמו"רים שהגיעו מאירופה – בנו באמריקה ציבור עצום של שומרי תורה ומדקדקים במצוות. מוסדות תורה רבים הוקמו על ידיהם, וכך נתקיימה בנו ההבטחה: "כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא, כא).
מלחמת עשו ביעקב, מלחמת הטומאה בקדושה, נמשכת לאורך כל ההיסטוריה. עשו מנסה לכלותינו בגוף ובנפש, ועלינו לעשות כל השתדלות כדי לגבור עליו ועל כוחו, אך חובה עלינו לדעת כי הישועה הינה אך ורק בידי שמיים. לא רחוק היום בו יתקיים בנו מאמר הכתוב: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש… ולא יהיה שריד לבית עשו" (עובדיה א, יח).
יראו עינינו וישמח לבנו!
(מתוך 'אריה שאג' – בראשית)