הסיפור דלהלן נשלח למערכת גיליון 'קול תודה' מבעלי המעשה, משפחת מ' ממונסי, ניו יורק. המעשה הובא כמות שהוא, מלבד שינוי פרטים מזהים.
יום שלישי, 4:20 אחר הצהריים, רוקלנד לייק שבניו יורק. יהודה, הצעיר לבית משפחת מ. בעיצומו של טיול עם חבריו, טיול שאורגן מטעם הישיבה בה הוא לומד. שמש חמימה ממריצה את המטיילים הצעירים והם פוסעים בחבורה אחת מלוכדת במסלול שלפניהם. הנוף קסום ויפהפה. הרים בשלל גוונים וצבעים נישאים באופק ואגמים תכולים זורמים בשלוה. מצב רוחם עליז ומרומם, והם מתקדמים בקצב מהיר. מדריך הטיולים צועד בראש ואחריו הנערים מפטפטים זה עם זה.
"יהודה!", פונה שאול אל חברו הטוב. "תסתכל על האגם פה בצד! מה אתה אומר, שנתעכב פה קצת, נשכשך קצת את הרגליים, ואחר כך נשיג את הקבוצה?"
"למה לא?", נאות יהודה והשניים נפרדים מהקבוצה בלא שמישהו מהצוות מבחין בכך. הם מתקרבים לאגם, ושאול, חובב ההרפתקאות, מכניס רגל לתוכו. המים הצוננים מקבלים את פניו וקוראים לו להעמיק יותר. אך אז, בשבריר של שניה קורה דבר מדהים. האגם כמו פוער את פיו ומתגלה כביצה עמוקה וטובענית. שאול מתחיל לשקוע פנימה. כהרף עין הוא קולט את הסכנה בה הוא נמצא, ובלי לחשוב הרבה הוא תופס בכל כוחו ביהודה חברו שנותר בחוץ.
יום שלישי, 4:10 אחר הצהריים בבית משפחת מ. שבמונסי. הטלפון מצלצל. הרבנית מ. נענית לשיחה. על הקו אחת מנשות הקהילה. "הרבנית", קולה מפציר ומתחנן, "אנו עורכות עוד כמה דקות מפגש לנשות הקהילה. תכננו שזו תהיה סעודת-הודיה בה נאמר כולנו יחד 'נשמת כל חי'. אמנם קצת בהתראה מאוחרת אבל… רצינו לבקש שגם הרבנית תכבד אותנו בנוכחותה ותגיע. כשהרבנית נמצאת איתנו האווירה הופכת לרצינית יותר וכל המפגש נראה אחרת".
הרבנית מעיפה מבט מתלבט בכיורים העמוסים, ברצפה המלוכלכת, בתבשיל שמוכן בחציו על הכירה ובדף המשימות שתכננה להיום ומחליטה תוך רגע קצר. "בסדר, אבוא בעז"ה בעוד כמה דקות". האישה מעבר לקו מודה במילים נרגשות והן מנתקות את השיחה. כעבור מספר דקות נכנסת הרבנית מ. אל מקום האסיפה ומתחילה כהרגלה לשאת דברי חיזוק בפני קבוצת הנשים שמולה.
4:30 רוקלנד לייק שבניו יורק. במאמץ אדיר שאול אוחז ביהודה ומצליח להחלץ מן הביצה. אלא, שמעוצמת האחיזה הפתאומית, יהודה נופל ונזרק אל תוך האגם. הכל היה ענין של רגעים. יהודה חש איך גופו צונח אט אט לתוך הבולען האיום הזה, הביצה כבר מכסה חלק מרגליו. הוא הולך ושוקע. הולך ומעמיק לתוך הבוץ. באינסטינקט ראשוני הוא מנסה להוציא את הרגל, אך הביצה כמו מגנט רב עוצמה, מושכת אותו יותר ויותר והוא כבר מכוסה כולו עד מותניו בעיסה חומה ודביקה. עוד מעט ויעלם לגמרי. תוך שניות הוא נשאב אל לועה של הביצה.
יהודה מפעיל את כל כוחותיו ועושה מאמץ נואש לצאת, אך הביצה חזקה ממנו ומושכת אותו יותר ויותר. כעת הוא כבר שקוע כולו עד צווארו בתוך הביצה. יהודה שולח מבט נואש ואומלל לשאול, שעומד במרחק ולא יכול להכנס להצילו. מבט מתחנן שאומר: 'אתה לא הולך להשאיר אותי פה, נכון?…' אך שאול, אין באפשרותו לעשות כלום. והכל מתרחש בשניות ספורות. יהודה מבין שזהו. סופו קרוב, והוא הולך להפרד מהעולם. המחשבה שעולה בראשו היא – צריך לומר 'שמע ישראל'. הוא רוצה לומר זאת אך מבין כי גם פיו מכוסה בבוץ. לכן הוא רק מכוון את מחשבתו: "שמע ישראל ה' אלוקינו…"
4:28, מונסי. "הרבנית", פונה אליה אחת הנשים. "התאספנו כאן כדי לומר 'נשמת כל חי'. החלטנו להודות לה' על נס שהתרחש עימנו. האם הרבנית תהיה מעונינת להצטרף אלינו, אפילו שהרבנית לא היתה שותפה לנס שלנו?"
– "ודאי", משיבה הרבנית מ. "אני רוצה לומר איתכן 'נשמת כל חי' וגם אני רוצה להודות לה' בתפילה הזו.
– "על מה?"
– "לפני שש עשרה שנים שלח לי ה' את בני הצעיר יהודה. חיכינו לבן הזה לא מעט שנים, ואני חושבת שלא מספיק הודיתי לה' עליו, על הבחור המקסים הזה. מתעורר בי פתאום רצון חזק להודות על המתנה הזאת שה' חנן אותי".
הנשים מחייכות בהבנה והקבוצה מתחילה לומר "נשמת כל חי". הרבנית אומרת בקול וכולן אחריה בהתרגשות, בשמחה, בהודיה ובהתעוררות.
4:30 אחר הצהריים, רוקלנד לייק. הביצה הטובענית כבר מכסה אותו לגמרי. יהודה נשאב לתוכה כאילו מישהו מושך אותו מטה מטה. היא כבר מכסה את פיו וכמעט חוסמת את נשימתו.
אך אז, הוא רואה מזוית עינו את שאול חברו נוטל מקל שהיה מונח שם באורח נס ומושיט לו. כנראה היה זה משוט של ספינה שנשכח שם בצד. יהודה נאחז במקל ופתאום… באופן שאין לו שום הסבר הגיוני, יהודה מרגיש כמו על מדרגות נעות. גופו משתחרר ו… הוא בחוץ. בקלות עצומה הוא יוצא מן הביצה הישר אל זרועותיו של חברו. נעשה עימו נס הרבה מעבר לגדר הטבע. כדי למשות אדם השקוע בביצה דרושים לפחות שלושה גברים חסונים. וכאן, שאול הצנום הצליח למשות אותו בקלות מופלאה. מבוהלים מן הדרמה המפחידה שעברו, עמדו שני הנערים ופרצו בצחוק ללא שליטה.
9:00 בערב. יהודה כבר בביתו, עייף ויגע לאחר הטיול. הוא יושב עם הוריו לאכול את ארוחת הערב, ומתחיל לספר להם את כל מה שקרה שם באגם האימתני. הפעם דמעות חונקות את גרונו.
"רגע!" אמו מחוירה, מרוגשת, "מתי כל זה קרה? מתי הכל קרה?!" וכשיהודה עונה לה, דמעות פורצות מעיניה: "מה?! …זה… זה היה בזמן ש… בזמן סעודת ההודיה! אמרתי 'נשמת כל חי' עם כל הנשים!… אמרתי 'נשמת' והודיתי לה'… עליך! המלאכים הוציאו אותך משם!…". המילים בקושי יצאו מגרונה. "ארוממך ה' כי דיליתני… חייתני מיורדי בור".
(גיליון קול תודה, אדר תשע"ה)