"ויהס כלב" (י"ג ל')
אחי, רבי יעקב זצ"ל, התגורר שנים רבות בבאר שבע. באחת השנים, ביום היארצייט של אבי מורי זצ"ל, הוא בא לבית הכנסת כדי לעבור לפני התיבה בתפילת מנחה. באותה שעה היו בבית הכנסת רק תשעה אנשים.
הזמן דחק ובלית ברירה יצא אחי החוצה לחפש עשירי למניין, אך ברחוב לא נראתה נפש חיה. עבר שם בחור חילוני, שערו מגודל, ולבושו רחובי. אחי התלבט אם יכול הוא לצרפו למניין, ולבסוף החליט שכן. הרי גם החלבנה שריחה רע נכללת בין סממני הקטורת…
אחי ניגש אליו וביקש ממנו להשלים מניין, אך הוא לא הבין על מה הוא מדבר.. אחי הסביר לו בנועם, שכדי להתפלל בציבור צריכים עשרה אנשים, אך בבית הכנסת יש כעת רק תשעה, ואם יבוא להתפלל איתם – יהיה להם מניין של עשרה.
ואז באה התשובה: "מצטער, אינני מעונין"…
אחי לא התייאש, הוא ניסה לפרוט לו על נימי הרגש: "היום חל יום השנה לפטירת אבי, התפילה והקדיש הם לעילוי נשמתו. אם תצטרף אלינו למניין, בזכותך תהיה לו נחת רוח בשמים".
הבחור התרכך. הוא הבין את שפת הלב. ובכל זאת היסס: "אבל אני לא יודע להתפלל".
אחי הרגיע אותו: "זה בסדר. אני אתן לך סידור, אראה לך את הקטעים של התפילה".
אך ההוא בשלו: "וכי אני ראוי להתפלל? הרי אני אדם לא דתי"..
אמר לו אחי: " לכל יהודי יש נשמה גבוהה. הקב"ה משתוקק לתפילות שלנו, של כל אחד ואחד מאתנו. כל תפילה של כל יהודי חשובה מאד בשמים".
הבחור שמע את הדברים, ועיניו נצצו מהתרגשות, הוא היה על סף דמעות. הוא נכנס בהיסוס לבית הכנסת, הגישו לו כיפה וסידור, פתחו לו את הסידור בתפילת מנחה – והתפילה החלה.
הבחור התפלל מתוך הסידור במבוכה, והמתין בסבלנות עד שכל המתפללים יסיימו את תפילתם. לאחר מכן המשיך לעמוד על מקומו במשך כל זמן חזרת הש"ץ. בתום התפילה ניגש אליו אחי, לחץ את ידו בחום, הודה לו בלבביות על הטובה הגדולה שעשה לו, והם נפרדו לשלום.
חלפו ארבע עשרה שנה. יום אחד נכנס אחי לחנות במרכז גאולה בירושלים עיר הקודש, וראה לפניו אברך עבדקן בעל פאות מסולסלות עבותות, ולצידו כמה בנים ובנות לבושים בצניעות על טהרת הקודש. אחי חיפש איזה מוצר בחנות, כשלפתע פנה אליו האברך ושאל אותו: " אמור נא לי, האם אתה מכיר אותי?"
אחי הביט עליו וניסה לזהות אותו, אך לשווא: "מצטער איני מזהה".
שאל האברך: "האם כבודו גר פעם בבאר שבע?"
כשאחי השיב בחיוב, שאל אותו האברך: "אתה זוכר שפעם חיפשת עשירי למניין ביום השנה של אביך, ומצאת איזה בחור מגודל שיער שהסכים להצטרף למניין?"
"כן" אמר אחי, "אתה מזכיר לי נשכחות".
"ובכן, אני הוא הבחור ההוא"..
נשמתו של אחי כמעט פרחה. בדמיונו הפרוע ביותר הוא לא היה מצליח לקשר בין אותו בחור מגודל שיער לבין האברך העבדקן שניצב מולו.
"דע לך שיש לך חלק גדול במה שעבר עלי מאז. כשיצאתי מבית הכנסת התחלתי להרהר: ה'אדוק' הזה עם הזקן והפאות אמר לי, שגם אני חשוב לפני בורא עולם, וכי בורא עולם משתוקק לשמוע את תפילתי, ויש לתפילתי כח לפעול בשמים. אלו לא היו אמירות סתם כדי לרצות אותי, עובדה שהוא הסכים, שאני אהיה חלק מהמניין שלו ביום השנה של אביו".
"כששבתי לביתי" – המשיך האברך – "סיפרתי לאשתי על החוויה שעברתי. אמרתי לה שבעקבות זאת אני מקבל מבט חדש על החרדים ועל הדת. באותו יום נזרע הגרעין הראשון. לאט לאט התחלנו לשנות את אורחות חיינו – התחלנו לשמור שבת, הכשרנו את המטבח, והשתתפתי בשיעורי תורה. בשלב הבא העברנו את ילדינו למוסדות לימוד חרדים".
"ארבע עשרה שנה חלפו מאז, וכיום אני שוקד על התורה וברוך ד' זכינו שביתנו הפך להיות בית של תורה על טהרת הקודש", סיים האברך את סיפורו המדהים.
הסיפור הזה לא נודע במשפחתנו. אחי זצ"ל היה אדם צנוע שבצנועים, ולא דיבר מילה בשבח עצמו, על אף שהיה גדול בתורה ומתמיד עצום. באותו יום שבו פגש את האברך שב אחי לביתו ופרץ בבכי של התרגשות. זוגתו שאלה לפשר בכייתו והוא סיפר לה על המפגש המרגש שלו עם האברך בחנות בשכונת גאולה, ואת כל הסיפור הנפלא שמאחוריו. "זכיתי", אמר אחי, "שהקב"ה שילם את שכרי על כך שכיבדתי יהודי, ועודדתי אותו שתפילתו חשובה בשמים, ועל ידי כך נגרם המהפך הגדול בחייו. איזו זכות גדולה יש לי!", אמר בהתרגשות.
(מתוך הספר 'כבודם של ישראל)
1/184