באותו בלוק נודע להם שיש לי שופר, הם התחילו לצעוק בקולות ובבכי תמרורים שאכנס גם אליהם כדי לתקוע להם מאה קולות, כדי שיזכו במצווה היקרה של תקיעת שופר ברגעים האחרונים לפני שהם נעקדים על ידי הצוררים הנאצים ימ"ש

מן המיצר קראתי קה

סיפר רבי צבי מייזליש זצ"ל: הנה, ברוב חסדי ה' ובניסי ניסים עלתה בידי להכניס שופר אחד אל תוך המחנה. ביום ראש השנה הלכתי מבלוק לבלוק, עם השופר בידי כדי לתקוע, למרות שזה היה כרוך בסכנת נפשות גדולה, שלא ירגישו הנאצים וה"קאפוס" הרשעים. ברוך הוא וברוך שמו, שזכיתי ברוב רחמיו וחסדיו לתקוע ביום ראש השנה הלז, לערך עשרים פעמים, כל מאת הקולות. לאנשי המחנה, התקיעות הללו היו בבחינת משיב נפשם האומללה, וזה הרגיע קצת את מצפונם, שעל כל פנים זכו לצאת ידי מצוות תקיעת שופר בראש השנה גם באושוויץ. והנה, היה טראנספורט (משלוח) של בערך אלף אנשים, שנשלחו ביום א' דראש השנה,
סמוך לעת ערב, כבר עמד כל הטראנספורט בסוף המחנה סמוך לשער, מוכנים ומזומנים לצאת מחוץ למחנה ומחמת הבהלה וההכנות לקראת הנסיעה נמנע מהם לשמוע קול שופר ,. כאשר הגעתי אליהם יחד עם הרב ר' מנחם מענדל קאראדער הי"ד, אמרתי להם שיש לי שופר. בהישמע הבשורה, נתמלאו שמחה של קדושה וביקשו ממני לתקוע חיש מהר מאה קולות, כדי לצאת ידי חובת המצווה לפני שהם מוסרים את נפשם. יכול אני להעיד כי עדיין מצלצלים באוזניי הקולות והבכיות אשר פרצו מפי אותם אלף אנשים בשעת התקיעות, בפרט קולו הרועד של המקריא, שהיה ידידי, החסיד המפורסם מוה"ר יהושע פליישמאן הי"ד, שצעק בקול גנוחי גנח וילולי יליל: "תקיעה ...שברים ...תרועה ...תקיעה ..." וממש לא יכולתי לצמצם מוחי לתקוע כדת וכהלכה...

אלף קולות של בכי בקעו בבת-אחת מגרונם של האנשים. מספר עוד הרב מייזליש זצ"ל: באותו בלוק בו שהיתי- הצטופפו אלף וארבע מאות הנערים, אשר כבר נידונו לשריפה –,ונודע להם שיש לי שופר. הם התחילו להרעיש ולצעוק בקולות ובבכיות תמרורים מתוך הבלוק שלהם, שאני אכנס גם אליהם כדי לתקוע להם מאה קולות, כדי שיזכו במצווה היקרה של תקיעת שופר, ברגעים האחרונים, לפני שהם נעקדים על ידי הצוררים הנאצים ימ"ש. אודה, שלא ידעתי לשית עצות בנפשי, כי העניין היה, כאמור, כרוך בסכנת חיים. כבר היה סמוך לעת ערב, וזה הזמן המוכן לפורענויות, והנאצים היו צריכים לבוא ולקחתם.

אם יבואו הנאצים פתאום, ובאותו רגע ימצאו אותי בתוכם, אז אין ספק שגם אותי ייקחו עמהם לבית המוקד, וה"קאפוס "הנודעים לרשעים, לא יניחו אותי לברוח, ואצטרך למות יחד איתם. עמדתי מהרהר כדת מה עלי לעשות. ספק גדול היה במוחי אם מותר לי לסכן נפשי, אפילו בספק סכנה, בשביל שמיעת תקיעת שופר של הנערים. הנערים צעקו מרה, צעקה פולחת כל לב: "רבי, רבי! בוא נא, למען השם! חוסה נא על נפשנו! ובוא נא לזכות אותנו במצווה הזאת ברגעים האחרונים שלנו!" עמדתי משתומם, כי לא היה לי עם מי להתייעץ. נוסף לספק זה, עמד על ידי בני זלמן ליב שיחיה, והחזיק בי במרירות ותחנונים: "אבי, אבי, אל תעשה זאת, למען השם! כי ח"ו בוודאי תיאלץ להישרף איתם, ואז אשאר ח"ו גלמוד שכול כתורן בראש ההר. אבי, אבי! אל תלך ואל תיכנס! אינך מחוייב לעשות זאת. כבר תקעת היום הרבה פעמים, וגם זה היה כרוך בסכנת נפש!" והמשיך בדברי תחנונים בבכייה רבה.

כאשר הבטתי על בני, נתעוררה בי רחמנות עליו, וראיתי שמאוד צדקו דבריו. אבל לעומת זה, הקולות והצעקות של הנערים, לא נתנו מרגוע לנפשי, ועוררו רחמנות גדולה בליבי, וחשבתי אולי יגן עליהם זכות קיום מצווה נשגבה זו בעת צרה, וכולי האי ואולי. גם כמה אנשים, חסידים ואנשי מעשה, שנתעוררו מקולות הנערים, השתדלו והתחננו לטובת הנערים, ואמרו שעוד היום גדול ויספיק הזמן להיכנס ולצאת משם, ושלוחי מצווה אינם ניזוקין, ועוד כדברים האלה. באתי לידי החלטה: יעבור עלי מה! לא אשיב פניהם בבקשתם! לא אשעה לתחנוני בני נ"י! אלף ארבע מאות נערים המצפים לקרן של קדושה- לא אמנע זאת מהם! תיכף התחלתי במשא ומתן עם ה"קאפוס "הרשעים, שהתעקשו שלא להניח לי להיכנס, עד שכבר חשבתי שעוד מעט השעה עוברת ולא תהיה לי עוד שעת כושר לתקוע בפניהם.

אכן, אחרי רוב הפצרות של כמה יהודים תמורת סכום גדול שנאסף במהרה, נענו לבקשותינו אך הזהירו אותנו בתנאי כפול שאם אשמע קול צלצול הפעמון שעל יד השער זה מורה שהס"ס באים למחנה. ברגע הזה נחרץ גורלי יחד עם כל הנערים הנמצאים בתוך הבלוק כי לא יניחו אותי לצאת משם בשום אופן. קיבלתי עלי את הכל ונכנסתי אל הנערים, אך לפני כן ציוויתי לבני זלמן לייב נ"י שיעמוד ברחוב המחנה ויסתכל מרחוק לשער ובאם יראה את אנשי הס"ס מתקרבים לשער המחנה, ירוץ תיכף להודיעני ואעזוב תיכף את הבלוק ואפילו יהיה הדבר באמצע התקיעות. האמת ניתנת להיאמר כי ההחלטה הנ"ל לא תאמה את דעת ההלכה, כי ידעתי היטב כי על פי . ההלכה אין לאדם מישראל להכניס עצמו אף לספק ספיקא של סכנה כדי לקיים מצוות תקיעת שופר. אך עיקר החלטתי מחמת שבין כך ובין כך לא האמנתי בחיי, כי מי הוא זה שהיה יכול לידע באושוויץ כמה ימים יש לו עוד לחיות? שהרי ראינו בעינינו שבכל יום ויום נהרגים ונשרפים אלפים ורבבות מאחינו בני ישראל, או נופלים בשדה מתוך עבודה קשה ומתים כעמיר אחרי הקציר, ולא הייתה שום חשיבות כלל לחיים שלנו. באותו רגע, זה היה עיקר הסיבה להחלטתי הנ"ל, אף –, שידעתי שבאמת גם סברא זו אין לו שום מקור בהלכה.

- - - ולא הייתה תקיעת שופר באושוויץ שונה מתקיעת שופר בבית-הכנסת. הגאון מוויצען עוד הספיק לשאת דברו לפני אותם הבחורים, כלשונו הוא: איה העט ואיה הסופר היודע להעלות עלי גליון את הרגשת לבבי, בבואי לבלוק המוסגר הנ"ל –אין זה רק פלאות הבורא שלבבי לא התפלץ מרסיסים בפוגשי לפניי את המון עיניהם של הצעירים, שכולם געו בבכייה נוראה, בדמעות רותחות בקולות ויללות עד לב השמים! כולם נדחקו לנשק את ידי וצעקו: "רבי! רבי! רחמים ! רחמים!" וכדומה, וכמה מהם היו תלמידי ומבני קהילתי. כאשר פתחתי לומר "מן המיצר קראתי קה...", הפסוקים שנוהגים לומר לפני התקיעות, התפרצו כולם בצעקה ובדרישה שאומר להם קודם כמה דיבורים והפצירו בי מאוד, וממש שלא הניחו אותי לומר הלאה הפסוקים הנ"ל.

ואני, מרוב ההתרגשות, נאלמתי דומיה ונדבק לשוני לחכי, ולא יכולתי לפתוח פי ושפתיי. גם פחד השהייה שם בפני המחנה עמד נגד עיניי, כי הרגעים חולפים והערב ממשמש ובא וגדולה הסכנה ח"ו. בכל זאת נעניתי לבקשתם, ואמרתי יעבור עלי מה. התחלתי לדרוש בפסוק: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", ואמרתי כי היום, בראש השנה הזה, הכל כל כך מכוסה, אין איתנו יודע עד מה, להיכן יובילו הרשעים את כל משפחותינו ומה יהיה בסופנו? מי יצא מכאן לשלום? והזכרתי להם מאמר חז"ל (ברכות י): "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". וידוע הפירוש על הפסוק (תהילים קכא): "ה' צלך"- שכמו הצל שעושה כל מה שאדם עושה, כמו כן כל מה שאדם עושה הוא גורם שה' יתברך יתנהג עמו במידה זאת,: כדאיתא בזוהר הקדוש על הפסוק: "שלח תשלח את האם". אם כן, בזה שאנחנו אוחזים השופר בידינו, אף במקום סכנה כזה באושוויץ, אשר היה בקושי גדול וכרוך במסירות נפש, על ידי זה יתעורר למעלה, שהקב"ה, כביכול, יאחז אותנו בידיו ממש ויוציאנו מן המצב הנוכחי הרע. ובזה יתפרש מה שאומרים בפיוט דר"ה: "מלך זכר אחוז קרן", היינו שהקב"ה יזכור אותנו ויאחז בידיו ישראל הנקראים קרן בזכות "לתוקעי לך היום בקרן מזבח נורא וקדוש" על ידי הקרבנות הקדושים שמקריבים שם את אחינו בני ישראל הקדושים!!! ,היינו את שנעשה היום באושוויץ שהוא מקום נורא וקדוש, –

זהו קול השופר האמיתי המרטיט את הלבבות.

עלינו לזכור כי קול השופר בא לעורר את האדם מתרדמתו, משאננותו. הלוואי, ובזמן תקיעת השופר ניתן אל לבנו רק מקצת מכאוביהם של אותם קדושי עליון שנטבחו, ונהרהר בליבנו עד כמה הדין בראש השנה הוא איום ונורא. ואנו עכשיו, בעומדנו בבתי-הכנסת בראש השנה, בנחת ובשלווה, כדאי שנבין מה מנע הקב"ה מאיתנו. על כן, ברגעים אלו, צריכים אנו לחוש ברטט, בפחד ובאימה בשומענו את קול השופר הבא לעוררנו ולהוציאנו משלוותנו. וכדי להתחזק בתקיעת שופר, כדאי שנעלה במחשבתנו את קול בכייתם של צאן ההריגה, את אותם ילדים שגעו בבכייה רק כדי לשמוע קול שופר.

(אור דניאל אוצרות הפרשה כי תבוא תשעה)