"אם בחוקותי תלכו"
"שתהיו עמלים בתורה" (רש"י)
"ואת יראי ה' יכבד" – זה יהושפט מלך יהודה שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי, מורי מורי
ככל החזיון הזה נראה אצל רבי משה מרדכי, בשעה שהיה רואה תלמיד חכם…
ב"אהבת תורה" תמה ואמיתית שמילאה את ישותו, אהב רבנו את התורה של זולתו לא פחות מאת תורתו שלו. המחזה המרנין ביותר עלי אדמות, אשר הציף את רוחו וליבו בעונג ושמחה, היה המראה הפשוט הזה: יהודי יושב עם גמרא, ולומד תורה, יהא זה צורב בן ישיבה; בעל-הבית או איש-שיבה רכון על ה'דף היומי'; אב ובנו שמשננים משניות – מראות של השכם והערב בכל בית-מדרש – נפשו נכספה וכלתה אליהן, כולו אומר התרגשות ושמחת התורה, ובכל יום היו המה בעיניו כחדשים.
"ישבתי בירחי-כלה עם גמרא פתוחה ולמדתי", רושם פלוני. "הוא עבר לידי, הגיש את היד לפה – ונישק, בכזו שמחה!… לא היה כאן שום חידוש, "סך הכל" אברך שיושב ולומד".
אבל אין קץ להערצה שבה הביט רבו על 'סך הכל' שכזה… כך כאשר ישב פעם על ספסל ב"קרוואן" של מרן הגרי"ש אלישיב, די תשוש, אחרי שמחת ברית לנכדו, ניגש פלוני ואמר לו 'ווארט' קצר בלימוד. – מי אתה? שאל רבנו. השיב הלה: "סתם, אברך…". – איפה אתה לומד? וההוא ממלמל: ב'מיר'… הביט בו רבנו בעיניו הטובות, וקרא בהתרגשות, בהדגשה של יקר וכבוד: – "אההה! … אברך!… בישיבת מיר! …"
לומדי התורה – נזר הבריאה
תחושה זו של הערכת אין קץ ללומדי התורה,
שנבעה אצלו מפנימיותו, קרנה ממנו והלאה,
הכתה שורשים והשפיעה אצל סביבותיו.
בכמה הזדמנויות סיפר רבנו בשפתיים דולקות, על אגרת קצרה ששיגר הרבי ה"שפת אמת" מגור זצוק"ל אל בחור אחד מחסידיו. היה זה בשנת חייו האחרונה של הרבי, תרס"ה, והימים ימי מלחמה גדולה בין רוסיה ליפן. יהודים רבים נשלחו אז לחזיתות הקרב, וביניהם מאות מחסידי גור, בחורים ואברכים שהוצאו מהשטיבלאך של ה"שפת אמת" ונלקחו לחזית. מצבם היה קשה מאד, הן מבחינה גופנית – בהיותם נתונים לסכנת חיים, ורבים נותרו בעלי מומים, – והן מן הבחינה הרוחנית. ה"שפת אמת" התבטא אז, לנוכח בשורות האיוב, במרירות גדולה: "איך וועל דאס נישט קענען אויס–האלטן" ( = "לא אוכל להחזיק מעמד"), ואכן בשלהי חודש טבת נפל הרבי למשכב, לקה במחלה נדירה שלא מצאו לה הרופאים מזור..
באותה תקופת מלחמה, קיבל הרבי מכתבים מן הבחורים שהיו מגוייסים בחזית, בהם תינו לפניו את צרותיהם, בדברים ששברו את לבו. והנה באחד הימים נתקבל מכתב שהיה יוצא דופן בתוכנו, בלי תלונות… אחד הבחורים, חסיד גור מסוסנובצא שמצא עצמו אי שם במעמקי החזית הרחוקה, שלח לרבי מכתב שכולו דברי תורה, קושיות ופירוקים ופלפול נאה בדברי רבינו יונה. אף מילה אחת לא סיפר הבחור מאימי המלחמה האיומה, ולא כלום ממצבו המר. רק תורה!
ה"שפת אמת" התרגש עד מאד – סיפר רבי משה מרדכי – והשיב לו במכתב בזה הלשון: 'מכתבך קבלתי, ועליך הכתוב אומר "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ"…
"העידותי", ביאר ה"שפת אמת" הקדוש, מתפרש אף מלשון 'עדי', תכשיט של קישוט ונוי…
– "העידותי בכם היום", לומדי התורה, את השמים ואת הארץ. הבחורים השקועים בתורה הקדושה, אתם הינכם התכשיט של השמים והארץ. בכם מתפאר הש"ית בעולמו, ועמכם בחר לקשט את השמים ואת הארץ. "העידותי בכם" – אתם העדי, הקישוט והיופי של הבריאה כולה…
הנה כי כן, כמה הלמה ההגדרה הזו את מבטו של רבי משה מרדכי: בני הישיבות, לומדי התורה, הם נזר הבריאה כולה!
"פעם, כשחזר רבנו זצוק"ל בשעה מאוחרת לביתו מאחת החתונות, שהשתתף בהן באורח נדיר מאד, במקום ללכת לנוח במיטתו נכנס לחדר לימודו, תפס את הגמרא באהבה עזה, והתיישב ללמוד בשקידה במשך כמה שעות רצופות. אחר כך הסביר רבנו: ישבתי שם בחתונה, הבטתי בבני הישיבות המסולאים בפז, והתרגשתי מאד מגודל טהרת לבם של בחורי הישיבות הקדושות, הרגשתי בחוש מה ש"תורה" פועלת על לומדיה והוגיה. ובכן, קיבלתי מכך חיזוק לשקידת התורה – והתיישבתי ללמוד…" (גיצים מן האש הגדולה", אות מ"ד).
על השקידה הנכונה
"משים לילות כימים" היה רבי משה מרדכי על התורה הקדושה. מעולם לא קצב לעצמו זמן לעסק התורה, ושקידתו היתה הרבה מעל ומעבר לזמנים מקובלים. יש והיו מבדילים זמנים קצרים בין לימודיו בשעת-ליל ובין הלימוד שלפני תפילת שחרית. כבר אמרו חז"ל במדרש: "אוהב תורה לא ישבע תורה".
אבל לא את זו הדרך הציע לשואליו ושומעי לקחו. מדי דברו על השקידה הרצויה, היה תובע רבי משה מרדכי להתמיד עם דעת וחשבון, לאכול כמה שצריך ולישון כמו שצריך – ולא פחות. הנה כי כן, היטיב הוא לדעת ולהכיר כי לאו כל מוחא סביל דא, ושקידה חסרת–גבולות מתאימה כנראה רק ליחידים בדורם, אשר נפשם יוצאת אל התורה באהבה ללא מיצרים.
בדרשה המסורתית שהיה מוסר מידי שנה בערב חג השבועות, לפני ילדי הכיתות הגבוהות בת"ת "תורת אמת" בב"ב, ייחד רבנו פעם (בשנת תשמ"ג) דבריו על חשיבות התכנון הנכון של שקידת התורה, והדריך במתק לשונו הזהב: "לא לבזבז זמן לריק, אך גם לא לבזבז כח!…,
וכה היו דבריו:
כדי להגיע לגדלות אמיתית בתורה צריך לחיות כל הזמן לפי תכנית, ולא לזוז ממנה. מספרים על הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ששקידתו היתה למעלה מכח האנושי ולא פסק פומיה מגירסא, אבל החכמה שלו היתה שהיתה לו שקידה עם שכל, שקידה מתוכנת. הנה יש מתמידים החוששים מבטלה ביום תענית צבור, ולכן מתחכמים ולומדים כל ליל התענית, כדי להרויח זמן לימוד תמורת הפסד הבטלה ביום התענית. רבי חיים שמואלביץ בחכמת השקידה הרויח כפליים: בעודו בחור בישיבת מיר, במוצאי ראש השנה (ערב תענית – 'צום גדליה') למד עד סמוך לעלות השחר, ואז סעד לבו והלך לישון עד זמן התפילה בישיבה. היות שגם ישן מספר שעות וגם אכל לפני עלות השחר, למד אח"כ במשך כל היום מבלי להתבטל כלל.
הגאן רבי יצחק אלחנן, בימי נעוריו היה חבר עם רבי ברוך מרדכי ליבשיץ, שגם הוא היה אחד מגדולי הדור המפורסמים. פעם התווכחו שניהם בערב יום הכיפורים, מי מהם יתחיל ללמוד ראשון במוצאי יום כיפור… רבי ברוך מרדכי שביתו היה סמוך לביהמ"ד מיהר לביתו, הבדיל, טעם קצת ומיהר לביהמ"ד. הוא היה בטוח שיגיע ראשון, כי ביתו של ר' יצחק אלחנן היה מרוחק בקצה העיר. מה נדהם בראותו שר' יצחק אלחנן יושב ולומד במתיקות… התברר שר' יצחק אלחנן לקח עמו בערב יוהכ"פ יין להבדלה ומאכל להשיב נפשו, ומיד אחר מעריב, בעוד המתפללים ממהרים לביתם, הבדיל, טעם וישב ללמוד… זה נקרא התמדה עם שכל.
לא לבזבז זמן לריק, אך גם לא לבזבז כח. החפץ חיים אמר שהיצר הרע מסית את האדם ללמוד עד כלות הכוחות, ואח"כ הוא מפסיק ללמוד, כי נגמרו כוחותיו. על האדם לשמור כוחותיו שיוכל להתמיד בלימוד התורה הקדושה משך שנים רבות, משך כל ימי חייו…
"חלקנו בתורתך!"
בדרשותיו הרבות של רבנו, היה משפט-הסיום שנשמע ממנו,
והיה זה לרוב מתוך תשישות מוחלטת ואפס כוח: –
"ותן חלקנו בתורתך…". מילים אלו היו האחרונות ממש, בדרך כלל.
פעם אחת באומרו כך, התנער, הוסיף ואמר:
…"ותן חלקנו בתורתך".
– – הרבי מקלויזנבורג זצ"ל, היה "אש להבה" שהציתה לשקידת התורה, נורא ממש. פעם, בערב יום הכיפורים בעת עריכת השולחן בנתניה, אמר הקלויזנבורגר רבי: "בודאי שכולנו מצפים שיבוא המשיח, היום. הרי 'אחכה לו בכל יום שיבוא'. וכשיגיע היום משיח צדקנו, בעזר השי"ת, הרי נזכה שמחר ביום הכיפורים, בירושלים הבנויה, יעשה הכהן הגדול את עבודתו בבית המקדש! ומה אנחנו נעשה?…
– – מה אנחנו נעשה ביום כיפור? וכי יש ביום הכיפורים חיוב של עליה לרגל? הרי אין חיוב. ואם כן, אנחנו נשאר כאן, נשב ונלמד…"
נכון, "יבנה בית המקדש במהרה בימינו…" – אבל עדיין, לא זה הוא סוף ותכלית התכליתים. מה כן?…
– – – "ותן חלקנו בתורתך"!…
מתוך ספר "רבי משה מרדכי"