שמעו נא רבותי למעשה נורא תהילה, שאירע באחת ממדינות ארה"ב, ונמסר ע"י אחד מגדולי הרבנים דשם, העוסק רבות בכשרות מקוואות ובטהרתן של ישראל (הובא בספרו 'תפארת למשה' – 'כי אתך אני').
לפני כחמישים שנה נתמנה באותו מקום רב גדול וחשוב. מפעולותיו הראשונות של הרב היתה לבנות ולהעמיד על תילה מקווה טהרה ראויה לשמה בישוב זה, אך ראשי הקהילה, שלדאבון לב לא היו כל כך מן היראים, התנגדו לכך בכל התוקף, באמרם שהוצאות בניית המקווה עולות הון עתק ורב, ולדעתם (הרחבה…) עדיף להשקיע ממון זה בדברים אחרים (וכל הרוצה את המקווה יתור אחריה בערים אחרות).
הרב שינס מתניו ואזר כוח במסירות נפש כפשוטו ממש, ולא נבהל לא מקושי הממוני ולא מאיומי ראשי הקהילה וכו', ואכן, בס"ד ניגש אל המלאכה בעוז ותעצומות, אסף ממון ודמים מנדיבי עם, גם הזמין את אחד הרבנים המומחים בבניית מקוואות, ששרטט את כל ה'תכנית האדריכלית' לצורך הבאת והולכת מי גשמים מגג הבנין ועד ל'אוצרות' בכשרות ובתכלית ההידור… וסוף דבר זכה לברך על המוגמר, בעמוד המקווה על תילה ברוב הדר ותפארת, מתוך הידורי כשרות ב"ה.
אך דא עקא, שהרב המכשיר שכח לשרטט עלי גיליון את דרכי הבאת והעמדת ה'צינורות', באופן שיישארו המים בכשרותם מבלי שיעברו בדרכם ב'כלי קיבול', ואכן, בבניית המקווה נבנו הצינורות באופן שהמים אשר יעברו דרכם ייפסלו, בהיותם מים 'שאובין'.
להבנת הרבים נקדים כמה יסודות בהלכות מקוואות המבוארים בשו"ע יו"ד סימן רב. א. מקווה מים מטהרת דייקא ב'מי גשמים' אשר מעולם לא נשאבו בכלי, על כן יש להיזהר להעביר את מי הגשמים מהגג שבו הם נאספים עד בור הטבילה, בצינורות שאינם בני קיבול ואינם בני קבלת טומאה. ב. השלג שהופשר מטהר כמי גשמים, מאחר שהוא יכול לעמוד בפני עצמו, כלומר, שבכדי להעבירו ממקום למקום אין צריכים לכלי קיבול דייקא, על כן כל עוד שלא הופשר נחשב כמים שאינם 'שאובים' בכלי, ולכן במקום שאין הגשמים יורדים מביאים שלג ממרחקים, ממלא מהם את אוצרות המקווה בשלג וממתינים למים שיופשרו ויהיו ראויים לטבילה. ג. אוצר שיש בו מ' סאה מי גשמים שאינם 'שאובים', מכשיר את המים השאובים שמתערבים במימיו. כמו"כ מכשיר ה'אוצר' את המים הפסולין [שאובים], הנמצאים בבור הסמוך לו – אם נגעו המים במימיו דרך חור הרחב לכל הפחות כשפופרת הנוד [שיעור הידוע לכל העוסקים במקוואות], ולכן בבוא הבלן למלאות את בור הטבילה ב'מי העיר', והם מים הנשמרים לשתיה וכיו"ב הבאים לבתי העיר דרך צינורות שיש בהם תורת 'קיבול', יעבירו אותם תחילה דרך 'אוצר' המלא במי גשמים כשרים, בו תיטהר כל טיפה וטיפה הנכנסת, ומשם יצאו המים לבור הטבילה כשהם כשרים. בנוסף לכך נהגו להתקין עוד 'אוצר' סמוך לבור הטבילה ומשיקים [נוגעים] את המים שבבור עם המים שבאוצר בנקב רחב כנ"ל, ובזה המים כשרים בוודאות.
עברו כחמישים שנה – וכבר נתמנה רב חדש לאותו ישוב, משהחל הרב החדש לעסוק בענייני העיר, קרא לרב 'מומחה' לבדוק את כשרות המקווה הישנה – ואותו רב מומחה – בנו של הרב הקודם הוא. משבדק הרב את הצינורות הודיע שהם פסולים מכל וכל, ויהי אך יצאו דבריו מפי המומחה, וכמעט נפלו שניהם ארצה כשהם מתעלפים… כשראו שזה כחמישים שנה עומדת המקווה על תילה בנויה, ומעולם לא הוחלפו הצינורות (גם מצאו גוי זקן ב'מסיח לפי תומו', שהוא בעצמו בנה אז את הצינורות והם עומדים עד היום הזה) והרי זוהי מקווה הטהרה היחידה בכל העיר והגלילות שמסביב, ורבי רבבות טבילות שטבלו כאן במשך חמישים השנים שעברו, אינן שוות אפילו כקליפת השום… כל הטמאים שחישבו להיטהר בזו הטבילה – עדין בטומאתם הראשונה הם עומדים, כל הגרים שנתגיירו בטבילתם בזו המקווה – עדיין גויים גמורים הם – הם ודורותיהם אחריהם ('סופרי סת"ם' שבהם פסולים, והגיטין שהם כתבו פסולים – שהרי אין הנכרי כשר לכתיבת גט, והנשים שנישאו ע"י גט כזה בניהם ממזרים ל"ע… גם עדותם ששימשו כ'עדי קידושין' אין עדותם עדות… וספרי התורה אשר נכתבו ע"י פסולים הם וכו' וכו')…
תכלית דבר, כי חורבן גדול ונורא נעשה ע"י מקווה זו, שאביו מסר נפשו עליה כפשוטו וכמשמעו, ואכן, כ'תשובה' מכאן ולהבא הוחלפו מיד כל הצינורות, והכשירו את המקווה בתכלית ההידור והכשרות.
ובשום פו"א לא שבה רוחו של הרב המומחה, בידעו כי אביו מסר נפשו על המקווה, ולמעשה יצא מתחת ידו מכשול גדול ונורא כזה… בלית ברירה החליט לעלות לבית אביו, ולחקור אחר שורשי המקווה והולדתו. אמנם, מכיוון שלא רצה לצער את אביו, גם חשש על לבו שלא יתקפנו, בשמעו כי מכשול וחורבן לדורי דורות יצא מתוך מסירות נפשו, החל מדבר עמו על דא ועל הא.
מענין לענין בא לדבר אודות המקווה – פרי טיפוחיו. מיד קפץ האב ממקומו וזעק: "כל 'פרשת המקווה' הסיבה לי צער וכאב לב נורא, אין כוחי במתניי לחשוב מזה!". עשה הבן כמי שאינו יודע מאומה, והחל חוקר את אביו – מה היסב לו צער נורא כל כך, ומה הכאיב את לבו עד כדי סערת רוחו הגדולה?
פתח האב וסיפר: "הנה כל 'בעלי הבתים' באותו הזמן עמדו כחומה בצורה כנגדי – שלא אבנה את המקווה, ואף איימו על פרנסתי כי ישלחוני לחופשי מעירם ומתפקיד הרבנות, אך אני השבתי כנגדם מלחמת אש קודש, ולא שקטתי עד שאספתי ממון ודמים, גם הבאתי רב מומחה שהכין 'תכנית' – מלבד הצינורות שלא צוינו בתכנית, על כן העמדתי גוי פלוני שיקבעם, ובשעטומ"צ ברכנו על המוגמר.
"והנה מדרך הטבע היו אוצרות מי הגשמים מתמלאים תוך כמה ימים, ממי גשמים היורדים באותה העיר בקיץ ובחורף ללא כל הפסק, אך לדאבון לב, משגמרתי את בניית המקווה פסקו הגשמים לרדת ו'בצורת' זו נמשכה כאחד עשר חדשים – ואף ה'כתבי עת' (עיתונים) הפליאו את שינוי הטבע אשר אירע בעיר פלונית. באותה שעה היו כל בני העיר שמחים לאיד, ומתגרים בי: 'הבט נא וראה, כי בשמים אין רוצים את המקווה, אין מעשיך רצויים בשמים'. והיו הביזיונות גדלים עד לשמים… כי נשתנו סדרי בראשית ופסקו הגשמים לרדת… כדי שלא יהיו מי גשמים במקווה שלך'…
"ככלות השנה דיברתי עם אחד הרבנים בארה"ב – ידידי משכבר הימים, ובדמעות שליש בכיתי על מצבי הנורא, אמר לי הרב: 'אין לנו עסק והבנה בחשבונות שמים. את המוטל עליך עשה, הבא נא 'שלג' באופן המבואר בהלכות מקוואות, ויבואו בני ישראל בתוך המים ויטהרו'… אז קרה הפלא הגדול: אך פתחנו את שערי המקווה לכלל בני העיר, נפתחו לעומתם ארובות השמים והגשמים החלו לרדת בעוז ותעצומות כ'מבול', עד שבתוך חודש ימים ירדו גשמים כנגד כל השנה שלא ירדה טיפת מים מן השמים.
"ותגדל בושתי בכפלי כפליים, והכל אמרו לי: 'הקב"ה המתין שתכשיר את המקווה, ורק אז הוריד גשם מן הגשמים כדי שלא תיהנה המקווה מהם'… אחר דבריהם אלו, עזבתי את המקווה כי אכן הרגשתי שלא רצה הקב"ה את מעשיי, ונתייאשתי מעצמי, ולכן מאז ועד עתה לא החלפתי את מי האוצר"… (כי בכל מקווה שבעולם – בפרט במקום כזה המשופע כל כך במי גשמים, מחליפים מזמן לזמן את מי האוצר שלא יתעפשו וכיו"ב).
כשמוע הבן את דברי אביו, ניתר ממקומו עד לתקרת הבית, וזעק בהתרגשות: "אבי! אבי! לא מחמת שאינך מרוצה לשמים אירע לך ככה, כי אדרבה, ברוב רחמיו וחסדיו הציל אותך ממכשול נורא, כי לפי דבריך שידד הקב"ה מערכות שמים וארץ, בכדי ש'מסירות נפשך' למקווה תשיג את המטרה, וכל רבבות הטבילות שטבלו בני ישראל במקווה כשרות היו למהדרין, כי מעולם לא עברו מי המקווה דרך הצינורות הפסולים, והכל כשר וישר בתכלית הכשרות, ולא עוד אלא שכל הרגשת הכאב שנשאת בליבך במשך חמישים שנים תמימות – היתה להנאתך ולטובתך – כדי שלא תטפל במקווה כראוי לכל בר דעת העוסק במקוואות, וח"ו תרוקן את האוצר ממימיו הכשרים, ותמלאנו מחדש במי גשמים, שיפסלו בעברם באותם צינורות!"…
ומכאן, ילמד כל איש בנפשו כשנראה לו כי הסתיר ה' פניו ממנו, ואדרבה, הכל מראין באצבע כי אינו רצוי לפני השי"ת, יבין וישכיל, כי אין האדם יודע את גודל הטובה והחסד שהקב"ה מגלגל עליו באותה שעה. פעמים שככלות חמישים שנה יתגלו לו הדברים, ואף אם לא, יאמין כי כן הוא, ובכל עת יעשה בתמימות את המוטל עליו בתום וביושר, וה' יגמור בעדו לטוב לו כל הימים.
(מתוך: באר הפרשה – עקב)